THE DULL FLAME OF DESIRE

 

כשאני מתבונן אחורה אני מוצא שהמילים שלי נעשו שקולות יותר, אך משקלן לא גבר. עלי הן גברו, המילים. על התבגרותי הן פסחו ונשארה רק דיקציה מחושבת. כאשר הייתי קטן הייתי מכיר פחות וסופר פחות ועל כן מתחשבן פחות עם דעתו של העולם ויותר עם עצמי. על כל דבר היה לי מה להגיד ומה לחשוב. בלי סמים, בלי סיגריות או אלכוהול. עכשיו אני נאלץ לסגור את עיניי כדי לכתוב, מקמץ שרירים בין העיניים, בין הגבות ליתר דיוק נורא. זה יוצא טוב וזה קיים וישנו בסיס אך אני הולך לאיבוד בין כל המושגים והדימויים שרציתי לפתח. למשל כשהייתי קטן היה לי מניפסט קטן על חוסר תקשורתיות. מי שרצה להבין אותי היה צריך להתאמץ. היום אני מתאמץ כדי להבין את מה שקורה בחוץ, ומגשר בין שני העולמות. אני משתמש המון במילה אני בשצף הדיבור. אני חושב אני אומר אני רוצה אני מאמין אני מפרסם אני נותן אני מתפזר אני לא מספיק אבל זה לא נכתב עד אשר המילים האלה מוקלדות בערב שהוא לפני הסתיו ואחרי הקיץ. אי אפשר לקרוא לזה קיץ כי הפטמות שלי זקורות, ואי אפשר לקרוא לזה חורף כי אני יושב עם גופיה על מנת להימנע מעגלי זיעה.

לפני שאמהר כל כך לגשת אל העכבר ולגרור אותו על פני המסך מלא הכתמים הזה, עד לנקודה המסומנת באיקס ולגמור את כל הסיפור במחשבה שהמשפט האחרון הוא אכן מעורר מחשבה, חשוב לי לציין שאני נאבק בזה. דבר שפעם לא היה במאבק, למרות שאני זוכר את עצמי מתלונן על זה. הדבר היחיד שאף פעם לא היו לי טענות כלפיו הוא בנק הדימויים שלי, שכוחו הולך ודל עם השנים. עתה, שבקרוב אהיה בן 21 אני צורך מעצמי אנרגיות רבות לשליפה מהמותן שנכנס למעמקים בחיפוש אחר הדימויים וההשוואות והדעות הנחרצות. אני כותב על מה שעובר עלי כאילו הייתי מגלגל עיפרון על אספלט ובין מדרכות וריצפה ברחובות מרכז תל אביב. בעוד שבועיים אצא מכאן וכך גם הכתיבה שלי תשתנה ואני אתאפס. בשביל זה צריך להיות קצת אפס ולתת לעצמך למות לפני שאתה קם, אבל לשמור את עצמך בחיים. כמו סחלב, שיותר משהוא פרח הוא ביטוי לכל המאמצים המיותרים שבעולם הזה.