סתם.
שמעו סיפור בלי מוסר השכל.
היום קמתי ב-6 בבוקר. חשבתי שאני חכמה שאני קמה עוד לפני שהשמש זורחת בשביל לנסוע למקום המיועד בו עושים תיאוריות.
הגעתי לשם בעזרתו האדיבה של אבי,ולא האמנתי למה שראו עיניי. המונים באו לממש את הזכות שלהם לעשות תיאוריה במלות להם 16 וחצי שנים. אבל למה דווקא שאני באה?
טוב, אבא אמר לי לחכות ושיהיה בסדר- אני סומכת עליו. נפרתי ממנו וחיכיתי. אנשים קיללו והלכו מכות- לרגע חשבתי שרק בשביל זה היה שווה לבוא- מה, לא? אז חיכיתי וחיכיתי וכבר התחלתי לחשוב- אולי מחלקים משהו בחינם? אוכל? זהב? אוצרות מקרקעית הים?
בסופה של הידחפות בהמתית של כמה אנשים- הצלחתי להישאב פנימה. תפסתי איזו ילדה נחמדה והחלטנו שביחד נצליח! המקום היה הומה אדם ולא היה מקום לזוז. השוטרים חשבו שזה מצחיק לצעוק במגה-פון "התור לא פה, הוא שם" ואז כולם במהירות האור זזים לכיוון השני ואז שוב במגה-פון "התור לא פה, הוא שם" ואז, כשכבר כולם התמקמו במקום מסויים שלפי השמועות שם נכנסים למבחן התיאוריה המיוחל- שוטר אחד צעק במגה פון (שוב) "היום אין תיאוריות" "תיאוריות אין היום" "אין תיאוריות" לא התפניתי. נשארתי שם נאבקת ב300-400 שדחסו אותי ולעולם לא שמעו על "דיאודורנט". לא התייאשתי וניסיתי לא נשום לריאות. לבסוף פינו את כל האנשים בכוח. לצערי גם אני הייתי צריכה להתפנות. היה סיוט, אבל אחר כך אכלתי בורקס טעים ביפו לצלילי בועז מעודה וזה קצת כיפר על אירועי הבוקר. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הכניסה לאולם התיאוריה הייתה כרוכה בשאלת חיים. ככה זה.
ומה עוד?
לאט לאט ובשקט מוחלט נגמר לו החופש. אני מרגישה את הקץ קרב, ואתם?
היה זה חופש מאתגר במיוחד. אבל העיקר שהיה, לא?
שתהיה לכולנו שנה פורחת ונהדרת, באמת :)
להית' ולמקרה שתקראו את זה מחר- שבת שלום ומבורך :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
