בעצם כבר הרבה זמן שאנחנו מגדירים עצמנו מקצועית כקומיקסאים ואנימטורים ונמנעים מההגדרה הקולבית "מאיירים". בעבר איירנו הרבה יותר. כיום לא נסרב לאיור, אך נאייר רק למי שמתעקש, כמו רונית העורכת של קפטן אינטרנט. הכתבה שאותה מסמן האיור הזה עוסקת בטרנד עכשווי של פקפוק בתוכן הגולשים, עליו נבנתה תהילת הווב 2.0. לכאורה, המקצוענים חוזרים למפה ודוחקים את הגולש/בלוגר/יוצר חובב מהפסגה. דעתנו האישית, שמדובר בבולשיט מוחלט.

מספיק לראות תכני אנימציה שמרניים, מבוססי טכניקות רשת, שיוצרת חברה כאניבום, כדי להבין את הסכנה במומחים שרוצים להשתלט על הרשת. כמובן שמדובר בסכנה בדיונית לחלוטין, ועדיין. הרבה יוצרים עושים הפרדה בין היישות הפרועה שלהם לבין הטוקסידו החונק שהם לובשים בעבודה מוזמנת, המגביל ומעקר את היצירתיות שלהם. אם נחזור לגילדת המאיירים, שם בעצם נמצאת הספקנות והביקורת שלנו. האם ניתן לייצר בעקביות דימויים גרפיים משמעותיים לתכנים בלתי יציבים. בניגוד לקומיקס והאנימציה שלנו, בהם אנו יוצרים את התוכן, כמאיירים אנו נדרשים להתייחס לתכנים נתונים. בהתפלגות סטטיסטית של כשבע שנות איור, אפשר להגיד ששלושה מכל ארבעה מאמרים הם חרא דלוח ועלוב, הבורח בפחדנות מביקורת בהסוואה של פרטנות ומהימנות תחקירית, ועוד באזוורדז כמו איזון ואינטגריטי עיתונאי. אצל מאיירים אחרים, לא נראה שהמצב שונה. מרבית האיורים הטובים מתעלים על הטקסטים שמצורפים אליהם ולמעשה מבטלים את הצורך לקרוא אותם. כתוצאה מכל זה, ומעמדת המאיירים החובבים, אנחנו שואלים את עצמינו מה מחזיק מאייר מקצועי מעל המים הרדודים האלה. האם זה רק יצר הדחקה חזק, או שמדובר בעוד משתנה שנעלם מעיננו. כמה שנים יש למאיירים מקצועיים להעביר, עד שסגנונם הנוקב יתייבש או שמוחם יהפוך לספוג מסמורטט, ואולי דווקא אז, מתוך הנמיכות הרוטטת הזו, יתחילו להחשב ככוכבים. ובנימה אופטימית זו, נבקש מכל מי שמתעקש לשלוח לנו כתבות, להתחיל לתפרע.