תותחי המין

נפצח באיור נחמד שעשינו לקפטן. הכתבה מדברת על נגישותם הבעייתית של פסקי דין ברשת. הורים בהליכי גירושים שופכים לכלוך בבית המשפט, והילד מגגל את זה כמה שנים אחר כך. בקיצור, הכל עובר לגוגל והקקה בידיך

עכשיו, כמה מחשבות טורדניות שעלו אצלנו בעקבות הכתבה על רותו במוסף הארץ. כתבה מרתקת למדי, שחושפת יוצרת מצויינת עם צורך אינסופי להיות בסדר. ראשית, לפני שמישו יקפוץ, כמובן שאנחנו מקנאים, כמובן שהיינו רוצים ספר ב drawn & quarterly וכמובן שהיינו רוצים את פרס אייזנר לעצמנו. וגם את פרס נובל על הדרך. אחרי הוידוי המרטיט, הנה לכם המחשבות:

- זה מאד מטריד כשציירת קומיקס, שזכתה בהכרה בינלאומית כקומיקסאית, מכנה את עצמה מאיירת. היא לא היחידה, כמובן. חלק ניכר מציירי הקומיקס פה מכנים את עצמם מאיירים. איור זה מקצוע נחמד מאד, אך ההבדל בין מאייר לקומיקסאי דומה לפער שבין מוסכניק למתכנן מכוניות. אנחנו למשל מגדירים עצמנו כקומיקסאים ויוצרי אנימציה, שעוסקים גם באיור

- הצורך של פינקוס להכתיר את רותו כדודו גבע החדשה, הוא מוזר עד קריפי. זאת עובדה ידועה, שדודו לא סבל את התוצרת האקטוסית. המילה "אקטוס" שימשה אותו כשם נרדף לפלצנות, ואת חברי הקבוצה הוא תיאר מדי פעם כחסרי הומור וקפוצי תחת. עוד עובדה, היא שפינקוס היה כנראה האחרון שזכה לריב עם דודו. זה היה בעת חנוכת ספרות זולה במועדון קולטורה, שבוע וחצי לפני מות הברווז. עובדה אחרונה היא שבעוד דודו בנה עצמו מעיתונות, רותו בונה עצמה דרך ספרים. מדובר על שני עולמות כמעט מנוגדים - העיתונות דורשת אקטואליות, הספרות - אורך רוח. שלא לדבר על התהום הסגנונית החוצה בין השניים. אז על מה בדיוק חשב פינקוס כשעשה את ההשוואה הזאת?