מחפש מברג פנוי להברגה

אחרי איזה שבועיים שלא כתבתי, אני מרגיש צורך לכתוב. לא כי בא לי, אלא הרגשת מחויבות. הבעיה היא, שכשאני כותב אני רוצה שיהיה לפוסט משמעות; או דברים מהלב או סיפור משעשע. לא התבכיינות חסרת טעם, לא קשקושי יום יום...

אצלי הכתיבה היא לא תהליך זורם. כל מילה ומשפט יוצאים במחשבה רבה. אני יושב וחושב על הנושא, על ראשי הפרקים, על משפטי המפתח. לאחר מכן אני מתחיל לכתוב. בדרך כלל יוצאים דברים שונים ממה שתכננתי לכתוב. אז אני צריך לעבור לתקן שגיעוט חטיב, להעיף חלקים בלתי קשורים לנושא הפוסט ולהרחיב בנושאים בלתי ברורים. כלומר אני כותב ביזע רב (במיוחד אם המזגן לא פועל), במשך שעה-שעתיים.

יש לי נושא לפוסט שהוא רציני, גדול, מוזר, מלא תהיות והתחרטויות, עם קורטוב צחוק והרבה סקס. כלומר נשמע סיפור מושלם. אבל, הסיפור כל כך מלא תהיות שכל פעם שאני רוצה לכתוב עליו, אני לא מצליח להחליט איך אני מרגיש בקשר לסיפור. יוצא שאני יושב דקות ארוכות מול סימן מחשב מהבהב. אף אחד לא יודע על הסיפור ועל כמה שאני מצטער על המקרה.

כבר עברו שבועיים שאני מנסה לכתוב ויש לי רק רעיונות ומשפט אחד שכבר מחקתי. החלטתי לוותר בינתיים. אני אשב בשקט, אבין איך אני מרגיש ורק אז אכתוב. או שבעצם אני אכתוב ואז אני אבין איך אני מרגיש...

עד הפוסט הבא, אני אכתוב סתם פוסט על לא סתם נושא. התחלתי לקיים את הבטחתי מלפני שני פוסטים; להתחיל לצאת עם חברים אחרים. יצאתי פעם אחת עם חבר חדש מהצבא ופעם אחרת עם חברים מהתיכון שלא פגשתי כבר כמה חודשים. איך היה? כיף. יותר כיף מיציאות הרגילות, יותר ספונטאניות ומצחיקות. אבל שיעמם לי לבד אז יצאתי גם עם החבורה הרגילה והרגשתי את השינוי הזה. כמה היה יותר כיף עם החדשים (או חברים ישנים שחודש הקשר). כמה מדכא ומשעמם יכול להיות הזמן איתם. בקיצקץ' אני בדרך הנכונה וכיף לי, חוץ מהזמן שבו אני חושב על המקרה שיסופר בעתיד. אני צריך ללכת למקום שקט ורחוק מבני אדם (מי אם לא אני ידע על המקומות האלו) ולחשוב, להוציא כבר את התסבוכת הזאת מהראש שלי.

נ.ב. מה הסיפור עם כל הווירוסים האלו. אני עובד כמו מטורף בצבא, חוזר אחרי כמה ימים, פותח דואל ומה אני רואה? יש לי עשרות דואלים חדשים, כמעט הכול וירוסים. במקרה היחסית טוב זה סתם ספאם. חוץ משני מקרים נפלאים שאנשים שואלים אותי למה אני לא מעדכן (לא קראתם, אני הייתי בצבא וכשאני בבית אני לא מצליח לכתוב בגלל הנושא הבעייתי הזה) ולאן נעלמתי.