מחפש מברג פנוי להברגה

ישובי הקט והקטן שבמישור החוף בנוי על גבעה. בראש הגבעה מתנוסס לו מגדל מים. המגדל הגבוה כ25 מטר בראש הגבעה מעל ישוב של בתים קומה אחת ושתיים שולט על כל האזור. רואים את המגדל קילומטרים לפני שרואים את הישוב עצמו.

תמיד חלמתי לטפס על המגדל, להראות את נכחותי, לראות את הנוף ולהלחם בפחד. אבל אף פעם זה לא היה אפשרי. המגדל נעול וסגור ע"י רשתות, גדרות טיל ומערכת אזעקה. גם אם עוברים את כל המחסומים לטפס על המפלצת הזאת, זה פחד אלוהים. לא רק שזה סולם רעוע, בלי הגנה גבוה מעל רצפת הבטון, אלא גם שהמגדל עצמו הוא בצורת אתגר. המגדל בנוי על רגליים צרות וראש, שהוא מיכל המים, רחב וגדול. כלומר אתה מטפס כלפי מעלה ב80 מעלות וכשאתה מגיע למיכל, אתה צריך להתלות הפוך כמו עכביש ולחצות כמה מטרים. להתלות הפוך בגובה של כמעט 20 מטר?! לא נראה לי.

עד שקרה מקרה, החליטו שהמגדל צריך שיפוץ. באו פועלים, הרסו רשתות, כיבו אזעקות, בנו פיגומים והתחילו לעבוד. הם פשוט פתחו את הדרך מולי להגשמת החלום. אז לילה אחד חורפי וקר, גררתי את חברתי, לבשנו שכבות על גבי שכבות, כפפות מיוחדות לידינו ועשינו דרכינו למגדל.

הנה אנחנו עומדים בלילה קר ורוח קלה מנשבת מתחת לשלוש-עשרה קומות של פיגומים רעועים. התחלנו לטפס ואז הבנו כמה רעועים הם באמת. כל קומה היא ברוחב של רק 60 ס"מ כשמשני הצדדים אין שום מעקה ביטחון, שום כבל ביטחון, שום קסדה להגנה, רק צעד לא נכון ונפילה מאוד מאוד ארוכה למטה. אבל כשאתה על הפיגום המצב עוד טוב. כשאתה מנסה לעבור מקומה לקומה, כל הסולם מנדנד מתחתך, כאילו צוחק אליך ומנסה לעודד אותך ליפול.

זוגתי שתחייה נזכרה שיש לה פחד גבהים בקומה הרביעית. שלחתי אותה למטה. החלטתי שזה משהו שאני צריך להתגבר עליו בעצמי, זה שיגעון שלי ואין טעם שאני אגרור אותה איתי. רק שאני בטפשותי, או פשוט בתמימותי, לא הבנתי כמה כוח נפשי יש בלטפס ביחד.

אני המשכתי לטפס. כל קומה וקומה של פיגומים הקרקע נראית יותר ויותר רחוקה, הרחק למטה נוסעות מכוניות קטנטנות, החושך מסתיר את מה שגבוה מסביבך, כל מה שאפשר לראות מסביבך זה רק פיגומים ופיגומים, הרוח מתגברת ומתגברת. התחלתי לחשוש, כבר לא עליתי קומה אחרי קומה במהירות בלי מחשבה. פתאום הייתי צריך להתיישב על הפיגום כדי לא להרגיש שאני מסתחרר. אחרי כל קומה, הייתי צריך יותר זמן לשבת ולשכנע את עצמי לעלות עוד קומה. בקומה השביעית כבר לקח לי דקה שלמה של מריבות בתוך הראש שלי בשביל לגרום לגוף לטפס עוד קומה ואני לבד, כל כך לבד, כל כך גבוה. ובעצם מה אני עושה פה כל כך גבוה. למה אני עושה את זה? להגשים חלום מטופש? להלחם בפחד? מה זה עוזר אם בתנועה אחת לא נכונה אני נופל כמעט 20 מטר בשביל לנחות על בטון. זה פחד רציונלי לחלוטין, זה לא איזה פחד טיפשי מרכבת הרים, שאתה מפחד אבל לא יכול לקראות שום דבר. פה אני שום אבטחה, שום בדיקה, שום זהירות. ומה זה לעזאזל הרעש הנורא הזה של הרוח באוזניים.

בסולם בין הקומה השמינית לתשיעית, איפה שהמיכל מים מתחיל להתרחב, והרוח שורקת כמו חיה נשחטת, הרציונל ניצח, נכנעתי. התחלתי את הירידה הארוכה למטה.

להגיע למטה, זה מצד אחד נהדר, אין כמו טרה-פארמה שממנה קשה ליפול. אבל תחושת האכזבה שלי מעצמי צרבה לי. הסתכלתי למעלה; עליתי כל כך הרבה, הגעתי כל כך גבוה וכל כך קרוב, אבל בסוף נלחצתי, לא יכלתי לשלוט בעצמי והייתי חייב לרדת. בושה עצמית. לקח לי כמה דקות לחזור לעצמי ולהרגע ולפני שהלכנו הסתובבתי לכיוון המגדל, הבטתי למעלה, הנפתי יד באוויר, וקיללתי בליבי: "אתה נצחת את הקרב הזה, אבל אני עוד אנצח את המלחמה יום אחד".