מחפש מברג פנוי להברגה

ראשון בצהרים, אני והכלב בחדר, לשנינו הראש מעורפל, מקשיבים לאהוד בנאי שר על ג'מלי פורוש, על צבא, על ערבים, על חולון ועל טיולים בעולם. הכלב מתפנן על הרצפה הקרה, אני בוהה במסך המחשב, יושב מול המאוורר, מקווה להצליח לכתוב משהו בעל הגיון מסוים. המוזיקה סוף סוף מרגיעה אותי, נותנת לי קצת לחשוב. כבר שעה שאני לבד בבית. הכאב ראש לאט לאט מתפוגג לו, מפנה מקום לעייפות שזוחלת לה לאיטה.

רגע ראשון של שקט ולבד מאז יום חמישי. ואי, איזה סוף שבוע. סוף שבוע עם בית ריק. ההורים נסעו להם לסוף שבוע אקסטרא ארוך באיזה צימר בצפון. השאירו בית אחד גדול מידי בשבילי, כלב לשמור, מכונית בלי דלק, שלושה מחשבים, ובלי אוכל.

בעצם כבר מיום שלישי שהחיים שלי מתחילים להסתחרר יותר מהר ממה שאני משתלט עליהם. יותר מידי בילויים, בירה, אלכוהול, מונדיאל, בנות. לא פלא שהתמוטטתי היום. יצאתי כל יום, הלכתי לישון בשעות מגוחכות, התעוררתי מהציפורים על החלון שלי אחרי בקושי שש שעות מטכ"ליות בשעות שנראו לי הרבה יותר מידי מוקדמות, משם לנסוע לבקר אנשים, לעשות סידורים, ללכת עם הכלב, לפגוש את האחיינים ופאק איך הם כל כך קטנים ועם כל כך הרבה אנרגיה. הזנחתי את הארוחות המסודרות ועברתי לארוחות שחיתות פעם ביומיים. אפילו להגיע לראות את מרתון הסרטים שהורדתי מאימיול לא הגעתי, שלא לדבר על לראות יותר מרק את סוף המשחק של גרמניה-ארגנטינה.

אבל האמת, כל כך נהניתי. אני חושב שזו הדרך היחידה שאני מסתכל אחורה ומרוצה ממה שהספקתי, ממה שעשיתי. מרוצה רק כשלא הייתה לי שנייה פנויה או זמן לבד. מצד אחד אני מאושר, מצד שאני חטפתי התמוטטות גופנית. חלושס, כאב ראש, כאב בטן ויכולת כללית שהמקסימום שאני מסוגל לו כרגע זה לשמוע מוזיקה ולהרגיש את המאוורר על הפנים.

לא רק התמוטטות גופנית, גם נפשית, אני לא יודע מה נהיה ממני. כאילו אני מסתכל מבחוץ ולא לגמרי מי זה הבחור הזה שחזר מחו"ל. הוא נראה די אותו דבר, שיער יותר קצר, כבר אין לו בכלל חצ'קונים, אותם משקפיים רק יותר שרוטות (כשהוא לא שם את העדשות שהוא למד לאהוב), הבגדים גם השתנו משהו ואפשר להגיד שהוא יותר שזוף אבל הוא נראה אותו דבר. אבל לא, לא יכול להיות.

לא, האני הישן לא היה מפלרטט עם כל בחורה חמודה שהוא פוגש, הוא היה מתכווץ בפינה ומפחד להגיד משהו דבילי. ולא רק שעכשיו הוא מפלרטט, הוא אפילו מבין שהוא, רחמנא ליצלן, נהנה מזה! הוא נהנה מהמשחקי חיזור הקטנים האלו, מהשיחות, מהמי יתקשר למי, מהמסרונים המתגרים, מהיד שנשלחת כאילו בטעות לתת ליטוף קצר, מהידיים שנשלחות בפראות לצבוט, מלחכות כמה דייטים ולקחת את הזמן וגם מללכת לפי התחושות ולהתפרע.

עם כל הפלרטוטים האלו לא פלא שמצאתי את עצמי מתחיל בכמה שבועות האחרונים עם יותר בחורות מאשר אני חושב שהתחלתי בכל החיים שלי. לא רק שאני מעיז, אלא בדרך מוזרה, שהמוח עדיין לא מצליח לקלוט ולעכל, אני אפילו מצליח בזה! קיבלתי איזה סירוב וחצי אבל איכשהו לבחור החדש בכלל לא איכפת, הוא פשוט ממשיך הלאה, כאילו כלום. כאילו לא רק לפני שנה הבורג היה נכנס לדיכאון מכל אי הסכמה שכזאת.

אז אני חוזר ומסתכל מחוץ על הבחור החדש הזה. לא יכול להיות שזה אני. אני לא הייתי יוצא רק בשבועיים האחרונים עם שלושה בחורות שונות. נניח שנגיד וקרה במקרה שכן מקריות שכזאת, הן בטח לא היו רוצות לצאת איתו שוב. המצב שבו בחורה שיצאתי איתה פעם אחת, מתקשרת אלי, ואני מנסה להיות כמה שיותר קריר שתבין שאני לא רוצה להיפגש שוב, הוא בלתי נתפס בשבילי. לא שנפגשנו שוב, אבל אני בקושי יודע איך להגיד לה שלא, שהיא פרווה בשבילי. זה תמיד היה ההפך.

אז אני תוהה איך אני (או הוא, הבחור החדש) הגיע למצב הזה שהוא יוצא, נהנה נורא, צוחק, מקשקש, נוגע, מנשק, נהנה מהביחד אבל לא חוצה את הממש, את החבר-חברה. מתגעגע לביחד של 2 אנשים שיכולים לפתוח ולספר את הכול אחד לפני השני. אבל לא מספיק בשביל כל החרא של מערכת יחסים.

האמת שבאותה מידה שאני כבר לא מכיר את עצמי, אני גם לא יודע מה אני מחפש. ס' , הבחורה מחולון לא מחפשת משהו רומנטי או כבד. הסטודנטית מחיפה, אין לי מושג מה היא מחפשת בי, חוץ מנסיעות ארוכות. וכל מה שאני חושב עליו זה מה לעזאזל קרה לערכים הקדושים שלי שהיו פעם. שאפילו פגישה קטנה ראשונה, לא מאפשרת להתעניין בכלל בבחורות אחרות. ופה פתאום אני מוצא את עצמי יוצא בו זמנית עם 2 בחורות?! (ומנסה לנפנף שלישית)

אז איך זה בעצם קרה. איפה בדיוק הבחור החדש הזה, שאני נהייתי, אבל לא מכיר, נוצר? חשבתי שהטיול יצר אותו, אבל אין הרבה סיכוי. בדוגרי, בטיול לא עשיתי כמעט כלום, בחורות וייז. בהתחלה הרגשתי שאנחנו עוד ביחד ולא רציתי בכלל בחורות אחרות. אחר כך הרגשתי שאם אני כבר מתחיל להתחיל עם בחורות ומנסה לשכב איתן, אני סותם את הגולל על מה שהיה לי ולסימפוני. לא הייתי מסוגל להכריז שאנחנו לא חוזרים, רק כשהגעתי ארצה, דיברנו ברצינות והשלמתי, או משלים לי לאיטי.

על המחשב מודבק מגנט, סימפ' קנתה לי אותו מתישהו. ליום ההולדת, או יום השנה שלנו ביחד. ריבוע שחור גדול שעליו כתוב באותיות לבנות מינימליסטיות משפט משיר שכל כך אהבנו. בזמנו זה היה מתוק ונהדר, שטויות חמודות של זוגות, כיום זה מביט אלי במעין אירוניה מתגרה:

Don't say you're happy

out there without me

I know you can't be

לא משנה כמה שאני אצעק עליו שכן, הנה אני יכול, אני מצליח, אני מאושר. הוא עדיין שם, סימן בולט, לבן על שחור על אפור מחשב, טוען את טענתו. מנאייק! אני לא מקשיב לו. אז כן, הוא הפך להיות הסדין האדום מול העיניים שלי. לצאת לחיים ולתפוס כמה שיותר שאני יכול מהם. כנראה שדווקא סימפ' יצרה את המפלצת שאני מרגיש שאני עכשיו. בין ללמד אותי מה אהבה ומה זה מערכת יחסים מאושרת, היא גם למדה אותי מה בחורות אוהבות, היא שפתחה אותי רגשית, היא שלימדה אותי להתלבש, היא שלימדה מישהו שגדול ממנה שארבע שנים לא מעט טריקים במיטה ושלא צריך להתבייש לדבר אליהם. הטיול רק הוסיף את הביטחון העצמי, הפתיחות, הסיפורים המשעשעים ואת החוצפה.

האמת שאני כבר לא מרגיש כמו מפלצת. שרמוט, לפעמים. אבל אני בסדר אני. מקווה.

אין כמו ארבע שעות של אהוד בנאי, אוסף שאספתי מאנשים בזמן הטיול בשביל להירגע בצהרים חמים. מרגיש כבר הרבה יותר טוב. אכלתי, שתיתי, התפננתי, וסידרתי קצת את המחשבות בבלוג. כדאי שאני אלך לעשות כלים, לזרוק את הפח, להחזיר את הבית למצב נורמאלי לפני שההורים יחזרו בערב ואני אחזור לשגרת חיפוש העבודה המשולמת.