מחפש מברג פנוי להברגה

כחלק ממסעי להשלים את המשימות בצד שמאל החלטתי להתחיל עם המשימה שחשבתי להכי פשוטה ובנאלית. לשים מטבע על פסי רכבת ולראות מה קורה לו (הוא אמור להשטחך ולהתארך). אבל כמו שגילתי זה לא היה פשוט. לניסיון השני באתי מצויד ומאובזר בין היתר במצלמה דיגיטאלית חדשה. כדאי לקרוא את הפוסט הקודם בנושא בשביל להבין על מה אני מדבר

זהו הבלוג המצולם שלי...

לקחתי מטבע עשר אגורות סטנדרטי (אני קמצן מידי להשתמש בחצי שקל).

למוד ניסיון מהפעם הקודמת, ידעתי שהמטבע עף לו ואני לא מוצא אותו. החלטתי לקחת נייר צבעוני, לעטוף את המטבע בתוכו ולחזק עם סלוטייפ. המטבע יעוף אבל אני יכול למצוא אותו בעזרת הצבע הבולט.

רעיון נחמד בתיאוריה...
הרכבת התקרבה,
הרכבת צפרה למטורף ליד הפסים,
הרכבת צפרה חזק יותר כדי לוודאות שמטורף לא עומד לקפוץ לפניה,

הרכבת עברה על המטבע,

והמטבע נעלם

בדיוק כמו פעם קודמת. אני התחלתי להתעצבן. לא יכול להיות שאני לא מצליח משימה כל כך קלה! אבל כמו שטענתי בפוסט הקודם הרלוונטי (אמרתי לכם לקרוא) – אני לא אוותר. הפכתי למעיין קפטן אחאב שמקדיש את חייו לצייד/הריגת הלוויתן הלבן מובי דיק. בסוף הוא מבזבז את כל חייו בגלל האובססיה שלו (ואני לא זוכר אם מצליח בסוף או נכשל – משהו יכול להזכיר לי).

פתאום אני פוגש (אני נמצא בשדות, מפגש דרך חקלאית עם פסי רכבת) מכר ותיק שיצא לריצה בשדות. OK, איך אני מסביר עכשיו מה אני עושה פה? לא רציתי להישמע כמו אידיוט ולא רציתי לספר לו את כל הסיפור. אז קשקשתי לו שאני בקורס צילום. שאני עושה עבודה של צילום דברים בתנועה... למען האמת אני די מרוצה מהמשחקים שלי עם החשיפה (ומריחת הרכבת בגלל המהירות).

הוא המשיך לרוץ ואני המשכתי לחפש, פתאום אני רואה, כאילו רק בשביל לצחוק אלי, בדיוק במקום שבו היה המטבע נשאר כתם. כתם כתום כמו הנייר. מהחיכוך והחום חלק מהנייר התפרק ונדבק למסילה.

עכשיו באמת התעצבנתי. תכננתי את נשק יום הדין. הדבקתי חוט שפצור צבאי סטנדרטי למטבע עם סלוטייפ. ונייר כתום לקצה השני של החוט. אמרתי שבאתי מצויד.

עכשיו גם עם המטבע יעוף החוט יישאר איתו ובעזרת הצבע של הנייר אני אראה אותו. שוב תיאוריה נחמדה...
עוד פעם הרכבת עברה (איזה יופי, באמת רואים את הסטטי ואת התנועה)

עוד פעם אני מתרגש
ותראו מה קרה

החום המיס לגמרי את החוט למעין עיסה מוזרה והעיף את המטבע לאנשהו.
לפני שאני חוטף את הקריז וגם התחיל להחשיך, החלטתי לוותר להפעם. אני לא מבין אם המטבע מתאדה (?!), עף לשיחים או סתם נעלם בין האבנים. אבל, אני לא אתן לעצמי לוותר.

זה הפך למאבק שלי, ונראה לי שזה יגרור אותי לשיגעון. כמו ליוויתן לבן בשם מובי דיק. ואולי כבר מאוחר מידי וכבר לא איכפת לי... כמו ש"נערה בגינס" אומרת "אני לא סובלת משיגעון, אני נהנית ממנו".

לפחות יצאו לי תמונות נחמדות.

וגם אני אשמח לרעיונות פרודקטיביים

עדכון:רוצים לדעת את סוף הסיפור - איך תמרי הרגה את מובי