מחפש מברג פנוי להברגה

הערה קטנה, אם אני פוגע במישהו אני מתנצל אבל ככה אני מרגיש ולכן זה מה שאני אכתוב. מעבר לזה, אין לי בעיה שבתגובות תקללו אותי או את אמא שלי, אבל תבטיחו לי שלפני שאתם עושים את זה, תקראו באמת את כל הפוסט.

כן, אני רואה צביעות מסביבי. כל האנשים שבאים לבית הכנסת פעם אחת בשנה, "ביום המבחן". אנשים שלא קשורים לשם, אבל מראים בכוח שהם לא קשורים. נשים עם מחשוף או ביגוד צמוד. ילדות שמסתכלות על החזן שר וביד מחזיקות את הנייד ומתקתקות הודעות לחברות. הרי ידוע שיש שם אנשים שנפגעים מדברים כאלו. האם אי אפשר להפסיק ולו רק לתפילת כל נדרי.

לעומת זאת גם ההפך הוא לא יותר טוב. ביום כיפור, היום היחידי בשנה שבית הכנסת באמת מלא, נהוג לקנות, סליחה, לתרום, ולקבל בתמורה (יחי ההבדל) מושב שמור. האם האנשים שתרמו בערך 1000 שקל לבית הכנסת בשביל מקום מכובד אבל באים רק ביום כיפור ולפעמים אפילו רק לתפילת כל נדרי הם הצדיקים יותר?! האם באמת מישהו חושב שהכסף יקנה כפרה.

בין היתר אפשר לספור גם כל הארסים שפתאום לובשים לבן וכיפה ונהיים צדיקים.

כל הצביעות הזאת מגעילה אותי. הדו פרצופיות מגעילה אותי. ובמיוחד כל החיבור הזה של דת וכסף מגעיל אותי. אני חושב שיש לי סיבה מוצדקת:

יש כמה מועדים שאדם לא דתי יכול להתחזק בהם; בר מצווה, הכנות לחתונה, אירוע מסכן חיים ועל ערש דווי. האירוע היחידי מבניהם שאני עברתי הוא בר מצווה. כן, לקראת הבר מצווה, כל התפילות, השיחות וההתרגשות השפיעו עלי, התחזקתי. פעם ראשונה התחלתי לחשוב על רוחניות ודת. לא שנהייתי דתי כשר, אבל לא פסלתי את אלוהים, קראתי מפעם לפעם בתנ"ך, שמרתי כשרות באוכל וביקשתי בקשות מההוא למעלה.

שבועיים לפני השבת של הבר מצווה שלי, אילנה דיין שידרה תחקיר בתוכניתה "עובדה" ושם בפריים טיים של שמונה וחצי, ריצד על קופסת הפלא, רב הישוב, הרב שלי, בכבודו ובעצמו, במצלמה נסתרת כשהוא מוכר אישורי גיור, רווקות, חתונה ומה לא, מזויפים כמובן. איזה כיף. הוא עוד הספיק לעשות את השבת שבה עליתי לתורה, אך לאחר מכן כבר נמצא לו מחליף, הוא נזרק מהישוב, נחקר במשטרה ולעולם לא ראיתי אותו או שמעתי עליו עוד.

אני חושב שמשם רק התרחקתי יותר ויותר מיהדות. עד שאיפה שהוא בתיכון הכרזתי לעצמי שאין אלוהים ואם כך, אז אין סיבה לפחד או לעשות כמו שהספרים מימי הביניים טוענים שצריך לעשות ("שולחן ערוך", כמובן).

מי בכלל החליט שהתפילה בתחילת יום כיפור היא החשובה. תפילת "כל נדרי" נחשבת כאחת מהתפילות החשובות ביותר. אני לא יודע לגבי זה, אבל היא בהחלט אחת המעצבנות ביותר. משום מה ההמונים באים דווקא לתפילת כל נדרי שהיא בעיקרון פסקה בארמית, שחוזרים אליה שלושה פעמים תוך כדי תחרות מי יכול לשיר יותר לאט. זאתי אחת התפילות היותר משעממות שיש. תתפלאו, אבל יש תפילות יפות, כמו שיר הכבוד בשבת בבוקר.

אני בכלל מתנגד לרעיון מאחורי תפילת כל נדרי, שהוא אם לא ידעתם, התרת הנדרים. יש ויכוח אם זה התרת הנדרים שהיו בשנה שעברה או אלה שיבואו, אבל זה לא חשוב. נדר אמור להיות הבטחה שלא מפירים בשום מקרה. איך יכול להיות שבתפילה אחת קטנה שחובה לעשות מבטלים דבר רציני וגדול כמו נדר. זה אבסורד, נדר זה רציני, כל כך רציני שלכן כל אדם דתי יגיד תמיד על כל הבטחה "בלי נדר" או "אם ירצה השם" כדי שלא חס ושלום יחטא בשבירת נדר.

למען האמת, למרות כל התכנונים, שלי ליום כיפור הגוף החליט אחרת. אחרי שהתעלמתי מסמני המחלה המגיעים והלכתי לעבוד בלילה שלפני ערב החג, המחלה פגעה בי בחג. חוץ מגיחה לשעה וחצי לבית הכנסת בערב החג לא יצאתי כל יום כיפור מהמיטה. סחרחורות, השתעלויות וסרטים הרכיבו את רוב החג.

אז רק רגע, זה לא נורא צבוע מצידי לכתוב את כל דברי הכפירה שלי ובכל זאת ללכת לבית הכנסת? אני הולך לבית הכנסת בערך פעמים-שלוש בשנה, במעין נסיון לשמור קשר עם המסורת היהודית, בלי קשר לאמונה שלי. אני יושב, סופג את האווירה, מהרהר בתפילה ובדת בכלליות ותמיד מגיע למסקנה שאין אלוהים וגם אם היה, זה לא הדרך הנכונה לרצות אותו. אני הולך עם אבא, עד לפני שנתיים גם עם סבא ז"ל, יושבים שלושתנו, ביחד במעין אחווה גברית. משחקים ביחד בכל הצעצועים היפים כמו סידור מהודר וטלית מושקעת ומקופלת. לא שהם הרבה יותר דתיים ממני. אבל הרבה יותר חשוב להם הקשר שנשאר ליהדות. הם לא עברו את השלב מההגדרה העצמית של חילוני לאתיאיסט.

אבל בעיקר אני הולך לבית הכנסת כי קשה לי. האמונה שאין שום כוח עליון ושום דבר מכוון, שהכול מקריות וטמון בנוסחאות חוקי פיזיקה היא נורא קשה. לא רק נורא קשה אלא גם אימתית ומפחידה. הרי הכל יכול לקרות. עלול ליפול עלי פסנתר ברחוב ולהרוג אותי ולא בגלל שעשיתי משהו לא טוב, אלא פשוט בגלל שהתעכבתי שלוש שניות לעזור לזקנה לחצות את הכביש. זה שהתעכבתי גרם לכך שבמימד הזמן הייתי בנקודה במרחב שבה כוח המשיכה משך את הפסנתר עלי. מקרי לחלוטין. מזעזע! בגלל זה הרבה יותר קל להאמין שהכל מגיע מלמעלה ושמישהו משגיח אליך בחיים המטורפים האלו. אבל אני לא מאמין שכך המציאות ולכן יש את הציטוט "גם אם אין אלוהים, מישהו ימציא אותו". עם הפילוסוף התורן סליחה, אני לא זוכר מי אתה, הגיוני מאוד שניטשה.

בגלל הקושי העצום הזה אני רוצה מאוד, נואשות אפילו, להאמין בכוח עליון. לכן אני אלך לבית הכנסת,

לשיעור תורה,

לשיעור קבלה,

אלמד על נצרות,

אקרא באינטרנט,

אקרא כתבה בעיתון,

אלך להרצאת פנג' שוי,

אתעניין בגלגול נשמות,

אלמד על תחיית המתים,

אקרא פליירים של ברסלב,

אלך להסבר על יאנג ויאנג,

אקרא ספר פילוסופיה מסובך,

אלך להרצאת קריסטלים ואנרגיות,

איזום שיחות עם דתיים על אלוהים,

אלמד במה האמינו בתקופת בית שני,

אשמע הקלטות של הרצאות של הרב זמיר כהן

אראה את התוכנית של הרב אוהד אזרחי השאנטי המגניב,

ועוד ועוד ועוד

ובכולם אפתח את הראש, אקשיב בשקט, אנסה לדון עם עצמי בראש ותמיד אגיע למסקנה שזה נשמע מאוד משכנע, נחמד ויפה אבל זה לא נכון בגלל שאין בעולם כוח עליון. קשים חייו של אתיאיסט...