בעזרתה ובמימונה של תמרי אני יכול לשים קו חוצה על משימה אחת. המשימה שהטריפה אותי. המשימה שהוציאה אותי משלוותי. המשימה שהסתיימה בזה שזה או היא או אני. לשים מטבע על פסי הרכבת ולראות מה קורה. לא מבינים ורוצים לדעת על מה אני מדבר. מקרה שהיה:
התכתבתי עם תמרי במוצאי שבת. דיברנו על שטויות, מטבעות ופסי רכבת. תמרי הסכימה לעזור לי ולתרום את אוסף עשרות האגורות הנרחב שלה למען המדע (או שפיותי). יצא המזל שהיה לי סוף שבוע ארוך ולא הייתי צריך לחזור לצבא ביום ראשון. לאחר משא ומתן שלא היה מבייש את דיוני הסכמי השלום עם סדאם חוסיין החלטנו להיפגש למחרת בבוקר.
פעם ראשונה שאני נפגש אם מישהו מהאינטרנט. עוד הפרה של הבטחה של משהו שאני לא אעשה אף פעם. אני מוזר!
לאור העובדה שכבר היה 4 בבוקר, החלטנו להיפגש ברכבת ב11 בבוקר. דאגתי שיהיה לי אוטו בבוקר והלכתי לישון. אחרי 3 שעות שינה טרופות התעוררתי (גם כן חופש). התארגנתי ונסעתי לאסוף אותה. אחרי איחור קל שלה (לא באשמתך, תמרי, אל תצעקי עלי! בגלל הרכבת) הגיעה הרכבת. אחרי שהטרדתי בת שהייתה דומה במקצת לתמונה שהיא שלחה לי, מצאתי אותה. בכבודה וב180 סנטימטר גובהה (ובעצמה).
בשלב זה, נתקלה תמרי בחוסר יכולתי להיות חסר מעש או לנהל small talk. אז נכנסנו למכונית מהר – תירי בי. נסענו לפסי הרכבת האהובים אלי. שם הנחנו מטבע, זה לא עבד! תמרי הבינה את הבעיה שבמטבעות נעלמים. אבל תמרי לא בחורה פריירית, לקחנו הרבה מטבעות והנחנו אותם על המסילה.
מתוך כל המטבעות האלו הצלחנו למצוא כמה. אני יודע שבתמונה זה לא נראה מרשים. אבל תאמינו לי ולתמרי. חוץ מזה הראיתי שני מטבעות לכמה חברים וגם הם התלהבו!
בין נגלה אחת לשנייה של מטבעות, תמרי הספיקה לצחוק על הכובע פטרייה שלי. היא טענה שאני חנון. בסדר אני חנון, אבל למה להאשים את הכובע בזה?! עכשיו אני לא שרוף לעומת מישהי אחרת!
אחרי זה קפצנו אלי לשתות קצת ולנוח מהחום. נוצר סכסוך בין תמרי לבין הכלב שלי. די מוזר יחסית לזה שכמעט אין בן אדם שהוא לא בא אליו להתחנף ולזכות בליטוף. בסוף הם השלימו. בשלב הזה השיחה התדרדרה ולא נשארו הרבה נושאים לדבר. שינינו מיקום. עברנו לקניון בשביל לאכול ארוכת צהריים.
בשלב הזה, יומיים של חוסר שינה, ארוחות כבדות, זיתים ירוקים, ושעתיים בשמש השרון הקיצית השפיעו עלי. הרגשתי שאם כל ביס וביס מהפיצה אני מרגיש פחות ופחות טוב. פרשתי לשירותים להתרענן ולשטוף פנים. תוך כדי זה קצת יבשתי את תמרי בחוץ.
החלטתי לוותר על האוכל עד שאני אנוח קצת. בשלב הזה היה צורך באוטו.
אז הסעתי את תמרי חזרה לרכבת, נפרדנו בנימוס ונסעתי. אני מצטער אם הייתי נמהר לנסוע. אני פשוט מרגיש צורך תמיד להיות בפעולה ולא לבזבז זמן. חוץ מזה נסעתי לקחת את אימא שלי.
רוצים לדעת מה תמרי רשמה על זה...
סוף כול סוף נפטרתי מהמשימה הזאת. משימה אחת הושלמה. קו חוצה ראשון מתנוסס. מה המשימה הבאה? התחלתי לדבר עם חבר על קורס ברמנים ביחד. או קורס צלילה. עכשיו אין לחיי מטרה. איפה אני מוצא לוויתן חדש? O Brother, Where Art Thou, Moby Dick?
מי שלא מבין, חבל. חפשו באינטרנט מה המקור...
אני לא מרגיש שלם אם הפוסט הזה. אם זה היה פרטי, הייתי כותב יותר על מה חשבתי על תמרי, על השיחה שלנו, על דברים פרטיים ועל דברים שמטעם צנעת הפרט לא אכתוב. כלומר, הבלוג הזה אמור להיות כתוב ממני אל עצמי, בגוף ראשון בלבד. הוא הפך לכתיבה שפונה אל קהל, לדוגמא: "אתם חושבים שאני". ועכשיו זה מצב עוד יותר גרוע, ממני אל תמרי, בבלוג!
זה לא היה הרעיון בהתחלה. אני לא כותב את כל מה שאני רוצה מכיוון שאני כבר לא אנונימי לגמרי... הבלוג איבד את בתוליותו, הוא כבר לא אנונימי לגמרי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
