מחפש מברג פנוי להברגה

כל יצירה צריכה מוזה. מוזיקה, צילום או כתיבה, כל יצירה צריכה מוזה.

חלקת האומנות הקטנה שלי היא צילום, זה מה שעושה לי טוב, מה שאני עושה טוב, מה שאני אוהב להציג. אבל כבר כמה חודשים שאין לי באמת רצון לצלם.

לא שחסר רצון, אבל כל תוצאה שיוצאת אני לא מרוצה. תמיד רואה איך אני יכולתי לשפר, איך אני פספסתי, למה התמונה לא טובה, למה היא לא חדשנית, למה היא בדיוק כמו עוד מיליוני תמונות אחרות, למה השתמשתי בחרא טכניקה ובכלליות חוסר במוזה. בקיצור ניתן להבין איך אני עושה ביקורת רצחנית לכל תמונה שלי ולכן, פרפקציוניסט שכמוני, אף פעם לא מרוצה. אם אני לא מרוצה מהתוצאה אין לי עידוד לצלם עוד. מעין מעגל קסמים שכזה ובאמת, הקוראים הותיקים יכולים לשים לב שבזמן האחרון כמעט ואין תמונות שמתלוות לפוסטים.

חוץ מבנושא אחד, נושא אחד, קטן וספציפי שבו נראה כאילו אני נשאר אופטימי וכמעט תמיד מרוצה מהתמונה. תמונות שלה, לא משנה איך, מקום וסגנון, היא מוציאה את מיטב הצלם שבי.

אין תמונות נוף, אין תמונות בניינים, אין תמונות אברסקטיות, אין תמונות ספונטאניות, אין תמונות מבימות, אין תמונות מאקרו, אין תמונות תנועה, אין תמונות סטטיות, אין תמונות שאני מרוצה מהם אלא אם כן היא בתוכן. רק חבל שאני לא יכול להראות לכם תמונות עם הפנים שלה...