מחפש מברג פנוי להברגה

אומרים שאם אף אחד לא שומע עץ שנופל ביער אז אולי הוא לא באמת נפל.

אז כאשר עץ אבוקדו זקן נופל ונוחת בגינה של השכנים,

אם לא שמעתי אותו נופל,

אני יכול להתנהג כאילו הוא לא נפל

ואני לא צריך לגרור אותו משם?

חבל, זה היה עץ אהוב. חוץ מהעובדה שהפעם האחרונה שאכלתי אבוקדו ממנו היה בגן.

השורשים נשארו במקום. את הגזע גררתי חזרה לשטח שלנו ולו רק כי השכן עמד לידו והסתכל עלי במבט חמור. אולי זה קשור לעובדה שהוא כמעט מעך לו את הטרקטור והמחסן.

כל המזג האוויר הזה היום, הרוח שהפילה את העץ, זה לא טוב. החום, החול, הריח, היום זיכרון, נותן לי תחושה של משהו נורא עומד בפתח.

בוקר יום שלישי, ה20 לפברואר, הוא יום נפלא. הוא מרגיש לי כמו תחילת סוף החורף. הוא כל כך טוב שהוא התחיל כבר אתמול. כי אתמול התעוררתי, ונסעתי למבחן הפסיכומטרי. קיבלתי תוך כדי הנסיעה ובלילה לפני הרבה טלפונים והודעות למזל לבחינה מאנשים שאוהבים אותי, או לפחות זכרו אותי וטרחו. הגעתי בזמן, מצאתי את המקום. עשיתי את הבחינה, היה נפלא. אחת הבחינות הקלות. אי אפשר באמת לדעת כמה טוב, אבל ההרגשה נפלאה (ולא רק כי נפטרתי מזה).

הסתובבתי לי ברחבי אוניברסיטת תל אביב, פוגש חברים לקורס, נפרד מהמדריך לקורס, פוגש מכרים ישנים. נפגשתי בצהרים עם "משפחת שביל" החלקית (כמה מהאנשים שאיתם טיילתי חודשיים את שביל ישראל) לארוחת צהרים בדרום תל אביב. ארוחת שחיתות והעלאת זכרונות. משם כבר המשכתי לפגוש חבר שלא פגשתי מאז תחילת הפסיכו בצפון תל אביב לסנוקר. אפילו ניצחתי אותו 3-1.

חזרתי הבייתה מאוחר, עייף ומאושר מיום נפלא.

הבוקר, הוא יום נהדר. יום חופש. התעוררתי לי "יקיצה טבעית". יצאתי לגינה. אכלתי ארוחת בוקר במרפסת, מתפנן בשמש החורפית, בלי ענן בשמיים, מקשיב ברצף לכל הדיסק הכפול "רדיו בלה בלה". התחלתי לקרוא את "מישהו לרוץ איתו" שנסיתי להשיג חודשים. הלכתי עם הכלב שלי בשדות הפורחים של סוף החורף ותחילת האביב. הכל כל כך ירוק, כל כך צבעוני, ריח נהדר של תפוזים ואשכוליות של סוף העונה.

ועכשיו אני שוכב על הדשא, עם המחשב הנישא, מקשיב לדיסק ההופעה המדהים של אהוד בנאי, הכלב לצידי, השמש מעלי, שלווה. הכול נפלא.

אז למה עדיין, גם היום, זה מרגיש כמו מאבק קטן, יום יומיי, מול נקודת העצב. מעין נקודה קטנה, איפשהוא בפנים, שתמיד נמצאת שם פועמת. שתמיד מנסה להפיל אותך, לדכא אותך, לגרום לך לעזוב הכל, לשכב להתכרבל ולהפסיק עם הכל.

סך הכל אני מאושר. אבל עוד יהיה יותר טוב, יום אחד, נמצא את הנירוונה

נקודת שפל חדשה;

תיכף 4 בבוקר.

ישנתי איזה שעתיים כשנרדמתי מול נשיונל גאוגרפיק,

כבר רצתי היום,

כבר אוננתי הלילה,

כבר עניתי על דואלים שאני דוחה כבר חודש,

כבר קראתי בלוגים משעממים,

אין מצב שאני מצליח לישון, הנפש לא רגועה.

אז אני יושב פה מול המחשב, מחכה לאור הראשון של שבת, שומע קרן פלס ועושה פסיכומטרי, בהחלט נקודת שפל חדשה.

מצבנו לא מי יודע מה, אסירים מתרוצצים להם בארץ, ילדות נרצחות על סיגריות בשירותים, כדורגלנים משבשים משחקים, גם שופטים לוקחים שוחד, גם שופטים אמיתיים, הפסקת אש זה אומר רק כמה קאסמים ליום, איראן מנסה להשמיד אותנו, גם הסורים חושבים איך לעשות את זה, בעצם גם החזבללה והחמאס, אבל מה זה השמדה ואיום קיומי שגם הקיום הוא לא משהו, אנשים רעבים, עייפים, מדוכאים. הא וגם לא יורד גשם בשביל החקלאים.

וגם בחזית האישית המצב הוא לא המשובח ביותר, לא עובד, לומד לפסיכומטרי כל הזמן, או לפחות עושה את עצמי לומד, אין כסף והקצת שיש הולך על לקנות משקפים חדשים, במקום אלו שנגנבו, לא נפגש עם חברים, לא הולך לחדר כושר, מאבד את כל הכושר הגופני שהיה לי משביל ישראל, לא עושה מדטציה, לא עושה סקס, אין אהבה, לא ישן טוב, לא קורא מספיק, רואה יותר מידי טלווזיה, דוחה משימות בירוקרטיות שאני חייב לעשות, אין לי אמצעי תחבורה, לא מתמיד בטיפוס קירות, לא מתמיד בעליות מתח היומיות, קר לי, כל הזמן קר לי.

הא, ובנוסף להכל כבר 11 בלילה, אחרי שלמדתי היום איזה 250 מילים חדשות לפסיכומטרי ועדיין נשארו 15 שמסרבות בכל תוקף להלמד ומחר בבוקר יש בוחן על המילים האלו.

אבל

כלום לא עצוב הכל כרגיל כלום לא קורה פה כלום לא קורה פה הרבה כאבים בגוף והרבה כאבים בלב הרבה בחורות יפות והרבה אמנות ותרבות הרבה מילים בפסיכומטרי והרבה חלומות מתרסקים ולי זה נראה פתרון ללכת לישון הלילה

כי מחר הכל מתחיר להשתפר! מחר הוא היום הקצר ביותר. השמש תשקע מוקדם והלילה יהיה ארוך וקר. אבל זהו, מכאן יהיה רק יותר טוב. מה21 בדצבר, יום המפנה החורפי, הכיוון יתחיל להשתנות, הלילות יתחילו להתקצר, הימים להתארך. השקיעה תתאחר ותתאחר, יהיה יותר זמן לעשות דברים בחוץ, יהיה תחושה של יותר זמן. ככל שיהיה יותר שעות אור יהיה גם יותר חם. מאמצע ינואר הטמפרטורות יתחילו לטפס והנה כבר תיכף יגיע פברואר, עם כמעט תחילת האביב, סוף הקור והגשמים. סוף הפסיכומטרי ב19 לפברואר וחזרה לחיים נורמליים, חמים, עם סנדלים, זיעה ועונת המלפפונים. אז,

כלום לא עצוב הכל כרגיל כלום לא קורה פה כלום לא קורה פה הכל שקט, הכל שקט איזה לילה יפה לחלום חלומות יפים (זכויות היוצרים נחמסו באכזריות מאביתר בנאי ומילותיו נהרסו על ידי)

נכון שזה נפלא היכולת שלי להצמד למשהו אחד טיפשי שעושה אותי אופטימי ושמח. בלי באמת סיבה הגיונית. אבל לא צריך הגיון בשביל להיות מאושר. לעומת זאת, נראה לי שיכלתי להמשיך למצוא סיבות למה חרא ועצוב, בכל זאת זה הרבה יותר קל. במיוחד ליהודים. לא סתם הטלת האשמה כונתה The Ultimate Jewise Weapon בסרט הפטיש העברי.

אבל אז נזכרתי במשהו שלימדו אותי, המחשבות שבמוח עוברות על קשרים בין התאים הנוירונים, כל מחשבה מחזקת את הקשר בין 2 נוירונים. כלומר ככל שתחשוב כמה שרע לך, כל דבר שתחשוב עליו יזכיר לך שרע לך ודפקו אותך. אם תשתדל לחשוב על החיובי, תהיה מאושר, תדחיק את העצוב, אולי אפילו העולם יחייך אליך. קצת פשטני, קצת פופוליטי וביולוגיה בגרוש, אבל דוגרי במהות שלו נכון.

אז מה אמרנו, הא כן,  יום היפוך החורף, מדהים איך בהמון תרבויות יש בתקופה הזאת התחדשות, לידה ואור. יש אנשים שמאמינים שביום הזה נולד האל מחדש, השמש מתחילה את מסעה מחדש. מתחילים שנה חדשה. לא סתם הרומאים הנוצרים בחרו את התקופה הזאת כתחילת השנה החדשה. ואל תגידו שזה התאריך שישו נולד בו, כי זה חיקוי של תאריך הלידה של השמש.

הנצרות חוגגים את חג המולד עם אורות על עץ האשוח, שבטים בצפון אירופה היו חוגגים עם מדורות גדולות ואנחנו חוגגים את חג האורות עם חנוכיות.

ויש כאלו שסתם עושים מסיבות ענקיות, מסיבת נשים במנחת עין יהב לכבוד החילוף החורפי.

או סשן מדטציה להתחבר לשער האנרגטי בלילה הזה, או משהו כזה.

דרך אגב, לא רק שלא ממש ברור למה אנחנו מדליקים חנוכיה, אלא יותר לא ברור איך החנוכיה אמורה להראות. דברו על נר אחד, להראות את הנס, אז איך הגענו ל9 נרות? לא ברור. בכלל בית שמאי מפרש שצריך להדליק 8 נרות בלילה הראשון וכל לילה להפחית אחד. אבל כרגיל אנחנו חיים לפי פירוש בית הלל.

כנראה שאני סתם מנסה לדחות את הזמן לחזור ללימודים.

אז שכל אחד יחיה באומנותו, כל עוד זה עושה אותנו מאושרים, והעיקר שנשמח בחגינו ונשאר אופטימים...

דבר ראשון, שמתם לב לכיוון ההפוך של הבלוג שלי פתאום? הרשימות חזרו להיות בצד ימין. יריב פתח את האופציה הזאת גם למי שאין לו פרו. ואני שבשנה האחרונה די מבזבז מהר מאוד את הכסף שאני מרוויח בעבודות זמניות על טיולים ושטויות, אין לי כסף לפרו נוסף. אז עכשיו אני חושב שהפרויקט ההוא, על בלוגים עברים בצד ימין, יכול להיקבר באופן סופי, כשכל אחד יכול לעשות מה שבא לו.

דבר שני, חליתי. קורה. 24 שעות של סבל וחרא (מילולית). למחרת, כלומר עכשיו, כבר הבראתי. עדיין חלש אבל מתפקד. זה מה שקורה ששומרים על האחיינית שלך. חולים במחלה של ילדים והארנק שלך נגנב. כולל את המשקפיים. שזה דוגרי הכי הרבה זמן וכסף. ללכת לבחור משקפים חדשים. אז נחייה עם עדשות בינתיים.

וכבר 40 שעות שלא אכלתי משהו יותר מזין מביסקוויט ואני מת מרעב, אבל האוכל לא רוצה להיכנס.

חזרתי, המילואים היו מבאסים תחת.

אפילו אני לא נותן לעצמי להתלונן. מילואים של איזה יומיים וחצי באמצע תל אביב. פעם ראשונה שאני מבין על מה כל המילואמניקים התלוננו כל השנים. על זה ששניה לפני הם היו אזרחים, מלאי טרדות, דאגות ודברים לעשות ופתאם הם צריכים לעזוב את הכל ולהיות 100% בצבא.

היה מה זה מוזר לחזור לקריה, לחזור למשרדים הישנים, לחזור לחולייה שהקמתי, שחוץ מזה שסובבו את השולחן שום דבר לא השתנה. הא בעצם קנו שני מסכים דקים 21 אינץ רחבים. הם שימשו מצויין לראות פרקים של סימפסון וסקרבס בזמן הפנוי.

והיה הרבה זמן פנוי. הרגשתי כאילו אני בגבעת חלפון גרסת שנת אלפיים. הבזבוז זמן, הפוליטיקה, הטפשות, הכל כמו בסרט. האמת כמו בצבא, רק שכחתי איך זה כבר. עובדים כמה שעות על תוכנית למבצע ושולחים את התוכניות למפקדים. אנחנו נותנים את המיטב שלנו לאלוף משנה. ברגע שהוא מאשר, אין מה לעשות. מחכים. עד שהוא לוקח, לומד, מראה למפקד היחידה התת אלוף. עד שהוא לומד ומאשר. ואז הוא לוקח את התוכניות לאלוף פיקוד צפון, שמסתכל ומבטל את הכל. אבל נותן רעיון חדש שהוא רוצה שהיחידה שלי שתתכנן לו תוכניות. 

אז מפסיקים להתבטל, לראות סרטים ולשתות קפה, מבטלים את כל התוכניות שחשבת שאולי תספיק היום וחוזרים לעבוד עוד כמה שעות. עד הביטול הבא. וככה המשכנו עם הסגנון הזה במשך כל המילואים. מסתבר שזה פחות או יותר מה שעשו כבר בשלושה שבועות האחרונים ולכן הומצא המשפט הפופולרי: "רק עוד תכנון אחד ואני בטוח שהם נכנעים".

זה הגיע לרמות מטורפות. שבעשר בבוקר מדברים על קדימה מהר מהר, צריך לעבוד, לאסוף את כולם לחיתוך מצב. עד מתי המילואים שלך? יום חמישי, תתכונן לזה שנאריך לך אותם. וכבר ב12 בצהרים באותו היום מדברים על זה שהרעיון נפל, הוא לא רלוונטי ושרוב הסיכוי שבשעות הקרובות יפזרו אותנו הבייתה. שחררו אותנו הבייתה, עם זמן הקפצה של כמה שעות בודדות. מעניין מה יקרה.

אז כל הפול גז בנוטרל, שעושה רושם שכל הצבא עובד ככה, כי גם בשטח אף אחד לא יודע מי ומה (אולי בדיוק עכשיו מורידים את הרסן וצהל יוכל להתחיל לפעול בכוח גדול יותר). הידע כמה אנחנו כן מנצחים וכמה אנחנו לא. העדכון התמידי במספר הנפגעים. המחשב שכל כמה זמן נכנס למטח ציפצופים ואתה יודע שכרגע יש מטח בצפון, תיכף תדע את כל הפרטים עליו. לא עשה לי טוב, בכלל לא טוב.

שמחתי לסיים עם זה. עצוב לי שאני לא מרגיש שבאמת תרמתי יותר מידי קונקרטית. כואב לי על המלחמה הזאת שפתאום הגיע in my face. אני רוצה חזרה לבועה.

איימי מהולנד שולחת דוא"ל, מזכירה כמה היה כיף לטייל ביחד בלאוס, שואלת מה המצב, איך אני מתמודד עם החזרה מהטיול ומה כל הדברים האלו שהיא שומעת בחדשות והאם הם משפיעים עלי אישית?

פול, הבן דוד הקנדי המאוד מרוחק, נמצא בחופשת הסמסטר מהלימודים בשיקגו, מעלה חלון במסנג'ר. הוא שמע שהבחור מפורקיופן-טרי מופיע ביחד עם איזה אומן ישראלי ורצה לדעת איך הוא משיג ממני איזה שיר או שתיים שלהם (בלאקפילד). הא ודרך אגב, מה לאזעזאל קורה בארץ והאם כל המשפוחה בסדר?

איך אני בכלל מעביר להם מה קורה פה?! איך אני מסביר לאנשים נפלאים אלו שחיים פחות או יותר לפי השיר "לחיות בניו זילנד" של אתניקס, את כל הבלגן בארץ.

אז כן, אני בסדר, כולם שאני מכיר בסדר.

הסעתי את סימפוני לבסיס שלה כדי שהיא תיסע לאיזו גזרה חמה. בדרך חזרה נתקעתי בפקקים. יש התרעה חמה על חוליית מחבלים בשרון. רוב הכבישים פשוט נסגרו, לא מחסום, אלא פשוט נסגרו. עכשיו גם חושבים שאולי איזה חייל נחטף מהרצליה, עם קשר להתראה או לו. אז עכשיו שומעים סירנות של משטרה ממהרות לתגבר את הרצליה, מסוקים משטרתיים מזמזמים להם בשמיים בסיבובים לראות שאף מכונית חשודה לא נסעה מהרצליה דרך השדות.

אבל זה בסדר, רעש המסוקים המשטרתיים רק משתלב עם רעש מטוסי הקרב שטסים צפונה עם הפצצות או חוזרים בשלום דרומה. אם מביטים לכיוון הים אפשר גם לראות כל כמה דקות מבנה של מסוקי אפאצ'י עמוסים ומוכנים לטוס להם לקרב.

מנסה להיזכר בתוכניות של היחידה שלי בצבא לגבי המצב הזה ומה הסיכוי שיפעילו אותם ויקראו גם לי למילואים לשבת עכשיו באיזה חפ"ק מאולתר בין בטונדות על גבול הצפון. בינתיים לא, אבל בארץ הזאת מי יודע. הרי רק לפני שנתיים כשתכננו את התוכניות האלו הן נראו לי מגוחכות להחריד, ועכשיו פתאום מדברים על כמה עמוק הכוחות שלנו צריכים להיכנס.

הייתי בחיפה לפני כמה ימים. פגשתי את סימפ', הדגמתי סולידאריות ושאני לא מפחד מפאג'רים, לו רק בגלל השם המטופש שלהם. אבל אזעקת שווא שלהם בכל זאת העירה אותי בשש בבוקר ופאג'ר איימתני אפילו הרעיד את הסביבה והוריד חצי בניין בצהרים. אבל העיר לא ריקה. יש תנועה, לא רגילה, תנועה עצבנית, אבל יש תנועה. החדשות כרגיל מגזימים. או סתם תכונה ישראלית של להתרגל ולזלזל בסכנות, כאילו זה רגיל והגיוני שנופלת ארטילריה על העיר. אבל אתמול (שלישי) עושה רושם שהתחילה נהירה דרומה. לפחות כל האנשים מחיפה והקריות שאני מכיר. ביניהם סימפ', אוגי, הסטודנטית מהטכניון והשותפה שלה, ע' וחברה שלו. כל אחד נמאס לו להיות כבר תחת הלחץ הזה של אזעקות. שאני יכול להבין, מיום אחד של להיות תחת האיום, הרבה יותר קל לנסוע טיפה דרומה למרכז והופ החיים עדיין ממשיכים. ביתיים.

כי כמו שחייפה הייתה בסדר ויום אחד פתאום כבר לא. מי אמר שמחר אין עוד הסלמה ונתניה ותל אביב כבר יבינו יותר טוב מה זה לחיות תחת הסיכון. אמא נלחצה. אז הורדתי את המנעול מהמקלט, סגרתי את החלון פלדה שבו. שטותי, אבל מי יכול להתווכח עם פולניה לחוצה. ולא הצלחתי להתווכח עם הטענה שלה שהחיזבללה לא יצליח להחליט האם לירות על נתניה או הרצליה/רעננה ובסוף יפגע איפשהו באמצע, בנו.

אז בנתיים החיים ממשיכים כרגיל, במעין אורך חיים ביזארי. הכול רגיל חוץ בכל כמה שעות רואים חדשות, בודקים Ynet ומתעמקים בdebka.co.il . עושה רע לנפש כל כך הרבה חדשות וכל הדאגה הזאת. פסטיבל עיר הבירה בוטל, ככה גם האירוע של קוקה קולה. לעומת זאת אופרת ריגלטו בפארק נלחמת במצב והטנורים ירעידו ודיפש-מוד עושים הצהרה ובנתיים אומרים שהם עדיין בקטע של לעשות שמח ולסיים את סיבוב ההופעות העולמי בתל אביב. אני מאוד מקווה ללכת לשני האירועים, אבל יש לי הרגשה שמספיק עוד איזו החרפה אחת קטנה, או טיל זלזל תועה בסביבות תל אביב בשביל לגרום גם לבועה התל אביבית להילחץ ולבטל את ההתקהלות של עשרות אלפי אנשים בפארק הירקון, ובצדק.

ובין לבין כל אלו, יש עדיין מלחמה יום יומית בשטחים. מבצע רחב היקף בעזה. מפכ"ל תחת הזהרה. נשיא תחת חקירה. ואפילו גם כמה רציחות מזעזעות שהיו תופסות את עיקר החדשות, אילו רק לא היו כל כך הרבה דברים קורים באותו זמן ודוחקים את כל השאר לדפים האחוריים בעיתון כאילו הם לא חשובים.

אז איך אני מסביר את זה לאנשים שאיכפת להם ממני, אבל בכלל לא מסוגלים לתפוס את שגרת החיים הזאת של חיים תחת איום.

בנימה אחרת, הפוסט הבא, הבא עלינו לטובה, יהיה, אם ירצה השם, במהרה בימינו - חגיגות ה20,000 אלף כניסות לבלוג הזה והנאומים והסיכומים הנדרשים.

כשהגעתי לארץ נורא התגעגעתי למוזיקה ישראלית, כזאת שהיא לא דווקא המוזיקה הרגילה שהתנגנה לי בנגן מוזיקה או שהשגתי מחברי המשתנים לטיול.

אז לא פלא שבימים הראשונים בארץ נהגתי להקשיב לכל ה"רדיו קול המדינה", "רדיו אמצע הדרך" וכאלו. סוג התחנות שאתה יכול לשים פול ווליום "פמלה" או "הפרח בגני" של זוהר ארגוב ולהרגיש מה זה ערס. למרות שזה היה עוד מזרחי איכותי, אני בטוח שבחור אשכנזי קטן שנוסע במכונית עם שירים מזרחים ומנסה לראות קשוח זה מראה מאוד משעשע.

משם התגלגלתי לשירים קצת פחות איכותיים כמו "קשה לי לוותר עליה / למרות שהיא ילדה רעה" (נתי לוי ופיני חדד). מהנפילה הזאת, הדרך הייתה מאוד קצרה להדרדר סופית ונתפסתי לפנינה "אוהב אותך, אבל מציאותי" (גם של פיני חדד ונתי לוי) שכמובן ידוע שאין דבר שבחורות אוהבות לשמוע יותר מזה. רומנטיקנים השניים האלו.

פה התחיל כנראה רצף שירים שעושים לי נעים באוזן, אבל גם משהו בפנים. צובטים משהו בפנים, כמו ששיר טוב אמור לעשות. אבל ההשפעה של צמד המטומטמים המסלסלים לא היה קרוב כמו השיר "איתי" של קרן פלס:

איתי הגיע בשני
לבוש בגולף שחורה
אני חשבתי משהו זמני
שירפא לי את הלילה הקרוב
ויעזוב עם בוא האור
וייעלם ולא נזכור

איתי רגיל לריגושים
היו לו חודשים קשים
אבל יותר מידיי נשים
ולא זכה כמעט אף פעם לאהוב

הוא מחפש כתף רכה
כמה לילות של הדחקה

איתי לא מתעסק ברגשות יותר מידי
לא משנה לו מה עובר לי בחיי
אחרי שהוא סוגר ת'דלת ונפרד
וזה החורף הראשון שלי לבד.

איתי פירק חצי בקבוק
ורק חסר לו בדיוק
ממני עוד חצי חיבוק
שיסדר לו את הראש
ויירדם ועם הבוקר ייעלם
ושוב נשוב להתעלם

נעים לו לידי
גם לי קשה קצת לבדי..
הלילה נח בתוך ידי
משחקים באהבה אחד עם השני
ברור שזה זמני
ויש לו אחרות וזה לא ענייני

איתי לא מתעסק ברגשות יותר מידיי
לא משנה לו מה עובר לי בחיי
אחרי שהוא סוגר ת'דלת ונפרד
וזה החורף הראשון שלי לבד

וזאת אני שנקלעה לו בדרכו האומללה
לא מתעסקת בשלו
רק מתעסקת בשלה
שלא עושה עניין ממך
שלא תגיד לך
כמה עצבות יש במבט הזה שלך
כמה בדידות יש במגע הזה איתך

איתי לא מתעסק ברגשות יותר מידיי
לא משנה לו מה עובר לי בחיי
אחרי שהוא סוגר ת'דלת ונפרד
וזה החורף הראשון שלי לבדדד ...

בשולחן ליד, חמודה. לא משהו מטורף. אבל נורא חמודה.

צוחקת עם חברה שלה, חושפת כמה קעקועים קטנים.

נוצר מבט עיניים, היא מפנה מבט.

שיחה בין/מעל השולחנות. התחלה של פלרטוט עדין. השיחה לא ממש זורמת. אני מסיים וחוזר לדבר עם הבחור שאיתי.

אחרי כמה דקות הן עוברות לשבת על הבר.

אנחנו והג'ינג'י מסיימים.

זהו זה הזמן. אני אגש אליה, עכשיו. זה הזמן.

איך? אני אתכנן. אני אגש, אחמיא לה על הקעקוע שעל הגב, אשאל עליו. אגיד לה שהיא חמודה ואני רוצה להכיר אותה יותר, אבל אנחנו עוזבים עכשיו. אז שתיתן לי את המספר שלה ואני אתקשר.

לא, לא, לא!

זה נשמע מטופש. אני מתכנן יותר מידי, אני פשוט אגש, אגיד שלום, אציג את עצמי ומשם אזרום. אסור לתכנן כל משפט, זה ישמע מאולץ, מתוכנן מידי, מרובע מידי.

כן, זה רעיון טוב. הן יושבות שם, על הבר, בדרך החוצה. הרי כבר דיברת איתה, הקרח כבר נשבר. רק צריך לזרום ולהשיג מספר. לא ניתוח מוח.

קדימה אתה יכול. כבר עשית דברים מפחידים מזה בחיים שלך. קפצת באנג'י, פעמים, התחלת עם בחורות שהיה לך פחות סיכוי מזה, אז מה רק בגלל שאין לך אלכוהול בדם?! מה אתה כל כך לחוץ. תירגע, אחרת תהרוס הכול.

אתה יודע מה, לא משנה איך. לא משנה מה. רק תיגש כבר. אם היא תגיד לא. לא נורא. באמת שלא. אני לא אכעס. שום דיכאון. תלמד מהטעות, תתרגל ללהתחיל עם בחורות. אבל אם לא תיגש בכלל אני אקרע אותך! בסדר, עוד דקה, בדרך החוצה. אבל תזכור שאתה הבטחת.

החשבון שולם, זזים לכיוון היציאה. זהו רגע האמת.  אני מתקרב ומתקרב. אוי לא. היא שינתה איך שהיא יושבת. היא עם הראש לכיוון השני. היא לא רואה אותי מגיע. איך אני מושך את צומת ליבה?

מהר מהר. תחשוב. עוד שני צעדים אני שם.

תקרא לה! אבל אני עדיין לא יודע איך קוראים לה, את זה לא שאלתי.

לא יודע. כל הלחץ הזה. אני חייב לדבר איתה, אחרת אני אפס.

לך לבר לידה ותזמין משקה! לא זה ערסי מידי, תקוע באמצע החבורה שלה.

עוד צעד אחד אני מאחוריה. החלטה מהירה!

צעד ואופס המשכתי קדימה לכיוון היציאה. העיניים שלי נפתחות בתדהמה. לא יכול להיות. איך זה קרה. עברתי על פניה, בלי למשוך את צומת ליבה, בלי לדבר, בלי להציע. אני אפס.

עכשיו מאוחר מידי. עכשיו אני כבר ליד היציאה, עכשיו אין דרך לחזור אליה בצורה נורמאלית. הג'ינג'י  כבר בחוץ, בדרך למכונית. אני אפס.

אני יוצא החוצה לקור של אמצע השבוע באחת ומשהו בלילה.

שואף וממלא את הריאות אוויר נטול סיגריות ומלא בזיהום של גוש דן.

איך יכול להיות שעשיתי את זה שוב. שהתקפלתי ברגע המפתח. חושב שאתה אמיץ מסכים לנסות הכל, לפחות פעם אחת בשביל לדעת. אבל דבר פשוט, להתחיל על בחורה ואתה מתמוטט כמו ילד ביישן בגן.

נסיעה חזרה לבית. פותח חלון, דוחף יד החוצה, נותן לאוויר הקריר לדחוף את היד. מעניין מה היא חשבה. אולי היא בכלל לא שמה לב אלי, או אולי היא קלטה אחרי דקה או שתיים שעזבנו ותהתה למה בסוף לא בקשתי את המספר שלה.

מטה את כף היד והרוח דוחפת את היד למעלה. משנה את ההטיה והיד נדחפת למטה.

קיללתי את עצמי בראש, קללות כאלו שכבר שנים לא פגעו בי. קללות קשות, חזקות, פוגעות. כאלו שרק אתה יודע ויכול להגיד לעצמך.

מטה את כף היד והרוח דוחפת את היד למעלה. משנה את ההטיה והיד נדחפת למטה.

הג'ינג'י שנוהג לא מבין מה נהייתי כל כך שקט ומכונס.

שוב מטה את היד וחושב – אני אפס. שוב.