מחפש מברג פנוי להברגה

ישובי הקט והקטן שבמישור החוף בנוי על גבעה. בראש הגבעה מתנוסס לו מגדל מים. המגדל הגבוה כ25 מטר בראש הגבעה מעל ישוב של בתים קומה אחת ושתיים שולט על כל האזור. רואים את המגדל קילומטרים לפני שרואים את הישוב עצמו.

תמיד חלמתי לטפס על המגדל, להראות את נכחותי, לראות את הנוף ולהלחם בפחד. אבל אף פעם זה לא היה אפשרי. המגדל נעול וסגור ע"י רשתות, גדרות טיל ומערכת אזעקה. גם אם עוברים את כל המחסומים לטפס על המפלצת הזאת, זה פחד אלוהים. לא רק שזה סולם רעוע, בלי הגנה גבוה מעל רצפת הבטון, אלא גם שהמגדל עצמו הוא בצורת אתגר. המגדל בנוי על רגליים צרות וראש, שהוא מיכל המים, רחב וגדול. כלומר אתה מטפס כלפי מעלה ב80 מעלות וכשאתה מגיע למיכל, אתה צריך להתלות הפוך כמו עכביש ולחצות כמה מטרים. להתלות הפוך בגובה של כמעט 20 מטר?! לא נראה לי.

עד שקרה מקרה, החליטו שהמגדל צריך שיפוץ. באו פועלים, הרסו רשתות, כיבו אזעקות, בנו פיגומים והתחילו לעבוד. הם פשוט פתחו את הדרך מולי להגשמת החלום. אז לילה אחד חורפי וקר, גררתי את חברתי, לבשנו שכבות על גבי שכבות, כפפות מיוחדות לידינו ועשינו דרכינו למגדל.

הנה אנחנו עומדים בלילה קר ורוח קלה מנשבת מתחת לשלוש-עשרה קומות של פיגומים רעועים. התחלנו לטפס ואז הבנו כמה רעועים הם באמת. כל קומה היא ברוחב של רק 60 ס"מ כשמשני הצדדים אין שום מעקה ביטחון, שום כבל ביטחון, שום קסדה להגנה, רק צעד לא נכון ונפילה מאוד מאוד ארוכה למטה. אבל כשאתה על הפיגום המצב עוד טוב. כשאתה מנסה לעבור מקומה לקומה, כל הסולם מנדנד מתחתך, כאילו צוחק אליך ומנסה לעודד אותך ליפול.

זוגתי שתחייה נזכרה שיש לה פחד גבהים בקומה הרביעית. שלחתי אותה למטה. החלטתי שזה משהו שאני צריך להתגבר עליו בעצמי, זה שיגעון שלי ואין טעם שאני אגרור אותה איתי. רק שאני בטפשותי, או פשוט בתמימותי, לא הבנתי כמה כוח נפשי יש בלטפס ביחד.

אני המשכתי לטפס. כל קומה וקומה של פיגומים הקרקע נראית יותר ויותר רחוקה, הרחק למטה נוסעות מכוניות קטנטנות, החושך מסתיר את מה שגבוה מסביבך, כל מה שאפשר לראות מסביבך זה רק פיגומים ופיגומים, הרוח מתגברת ומתגברת. התחלתי לחשוש, כבר לא עליתי קומה אחרי קומה במהירות בלי מחשבה. פתאום הייתי צריך להתיישב על הפיגום כדי לא להרגיש שאני מסתחרר. אחרי כל קומה, הייתי צריך יותר זמן לשבת ולשכנע את עצמי לעלות עוד קומה. בקומה השביעית כבר לקח לי דקה שלמה של מריבות בתוך הראש שלי בשביל לגרום לגוף לטפס עוד קומה ואני לבד, כל כך לבד, כל כך גבוה. ובעצם מה אני עושה פה כל כך גבוה. למה אני עושה את זה? להגשים חלום מטופש? להלחם בפחד? מה זה עוזר אם בתנועה אחת לא נכונה אני נופל כמעט 20 מטר בשביל לנחות על בטון. זה פחד רציונלי לחלוטין, זה לא איזה פחד טיפשי מרכבת הרים, שאתה מפחד אבל לא יכול לקראות שום דבר. פה אני שום אבטחה, שום בדיקה, שום זהירות. ומה זה לעזאזל הרעש הנורא הזה של הרוח באוזניים.

בסולם בין הקומה השמינית לתשיעית, איפה שהמיכל מים מתחיל להתרחב, והרוח שורקת כמו חיה נשחטת, הרציונל ניצח, נכנעתי. התחלתי את הירידה הארוכה למטה.

להגיע למטה, זה מצד אחד נהדר, אין כמו טרה-פארמה שממנה קשה ליפול. אבל תחושת האכזבה שלי מעצמי צרבה לי. הסתכלתי למעלה; עליתי כל כך הרבה, הגעתי כל כך גבוה וכל כך קרוב, אבל בסוף נלחצתי, לא יכלתי לשלוט בעצמי והייתי חייב לרדת. בושה עצמית. לקח לי כמה דקות לחזור לעצמי ולהרגע ולפני שהלכנו הסתובבתי לכיוון המגדל, הבטתי למעלה, הנפתי יד באוויר, וקיללתי בליבי: "אתה נצחת את הקרב הזה, אבל אני עוד אנצח את המלחמה יום אחד".

הבורג, פברואר 2004

אז למי יש יותר גדול?

אתמול מאוחר בלילה, נהגתי חזרה הביתה ממסיבה בתל אביב. באחד מרחובות העיר בין 2 מכוניות הוא יצא. קטן וחמוד, רץ לו לתוך הכביש. אני התחלתי לבלום, בצורה טובה ונבונה, כמה שיותר מהר, בלי לאבד שליטה. אבל היה כבר מאוחר מידי, אני לא הספקתי לעצור. תמרנתי והצלחתי להעביר אותו בין הגלגלים ככה שנעצרתי בדיוק מעליו.

חיכיתי כמה שניות והחלטתי שהוא בטח התכדר ונשאר במקום. אז המשכתי לנסוע לאט לאט עד שפתאום בום והאוטו קפץ. דרסתי אותו. במבט לאחור ראיתי אותו שוכב על הצד, ולא זז. זהו, הוא סיים את חייו בתור קיפוד עיר. דרסתי קיפוד חמוד.

רק אני חשבתי שזה נורא חבל, אולי בגלל שאני לא הייתי שיכור בניגוד לשאר חברי המכונית שחשבה שזה נורא מצחיק. אני שונא להרוג דברים. במיוחד לדרוס אותם. אני ניסיתי כמה שיותר, זה שהוא אידיוט ואחרי שהוא נמצא מתחת למכונית הוא מסתובב ומתחיל ללכת חזרה לאיפה שהוא הגיע ממנו זה טמטום שלו. ומה בכלל עושה קיפוד באמצע העיר מנסה לחצות כבישים באחת וחצי בלילה. המנאייק הזה הרס לי את המצב רוח.

ולכן נשאלת השאלה למה הקיפוד רצה לחצות את הכביש?

נ.ב. אני מחכה לעוד תשובות טובות מהפוסט הקודם על "מה זה אהבה".

זהו.

כל הפוסט הוא בעצם הנושא שלו. אני רוצה לדעת מה זו אהבה. בצורה הכי ברורה ורציונלית האפשרית. לא איכפת לי מה אתם מרגישים כלפי הכלב או אמא, אני מדבר על אהבה של גבר לאישה (ולהפך). הגדרה שתנוע בין משפט אחד ל1000 תווים שאפשריים בתגובות. תמונות, לינקים, סיפורים, סיפורים אישיים וחוויות, הכל יתקבל בשמחה.

היום, יום האהבה הנוצרי (גווים, פוי) הוא הזמן הכי טוב לפקפק ולשאול הרי כולנו מוקפים בקיץ' אדום ולבבות. בטח בין המסחור והצביעות אפשר למצוא כמה תשובות אמיתיות מה זה אהבה.

אז עזרו לי להאמין באהבה...

אני בניגוד אליכם לא צריך לכתוב בתגובות, אז אני ראשון:

הבעיה היא שכרגש היא קשה להגדרה, לכן אהבה היא בעצם רצף תגובות כימיות במוח, שגורמות לנו לעשות דברים בלתי רציונלים. קשר כל כך עמוק לבן אדם אחר שהדבר הקטן ביותר שהוא עושה יכול לגרום לך לאושר עילאי או/ו דיכאון בלתי נשלט, לפעמים שניהם באותו הזמן. לא רציונלי כבר אמרנו?

הרגש הנ"ל מבולבל לעיתים קרובות עם הצורך לא להרגיש בדידות, עם הצורך לקבלה, עם חרמנות ותשוקה, עם מניפולציות ריגשיות, עם הרגל וסידור נוח, ועוד שלל מרעי בישיין.

אבל אני חושב שאיפשהו קורטוב בריא של מעט מכל הדברים האלו, בתוספת של אדם נכון, זמן נכון ופתיחות רגשית גורמת למשהו להדפק בשכל ואנחנו מתאהבים. אבל כנראה שחייבים את כל הדברים האלו, הטובים והרעים.

כמה מהר וכמה פעמים תתאהב בחיים שלך לפני שתנעל רגשית, זה תלוי רק בך.

נתקלתי גם בתאוריות של פסיכולוג. אני די מסכים איתו.

ולסיום שלל משפטי חוכמה:

- זכור שהיחסים הטובים ביותר הם אלה בהם האהבה בין שני אנשים גדולה יותר מאשר הצורך של אחד בשני.  

- המילים נתאהב ונתאב כל כך דומות מסיבה טובה.

אז מה התאוריה שלכם?

עדכון 25/2/2005

מכל הדברים והדיבורים, לא שאני יותר חכם, לא שאני יודע את התשובה, אבל לפעמים פתאום פוגע בך הרגע שבו ברור לך איך אתה מרגיש. ככה סיפרו על זה.

בכל 21 שנות חיי לא הייתי פעם אחת בהפגנה פוליטית.

לא כשרבין נרצח, לא בימים אחרי, לא בהסכם אוסלו, לא באוסלו ב' וכנראה שגם לא באוסלו ח'.

לא הייתי בהפגנה עם שרון נגד רבין, לא הייתי עם שרון נגד פרס, לא הייתי עם שרון נגד ברק ןגם לא הייתי בהפגנה נגד שרון.

לא הייתי בכיכר רבין, לא הייתי בכיכר ציון, לא הייתי מול הקריה, לא הייתי בכיכר השבת, לא הייתי בגן הורדים, לא הייתי מול משרד האוצר, לא הייתי בכיכר הלחם, לא הייתי מול המפעל השובת.

בקיצור פוליטיקה ואני לא יכולים להיות יותר רחוקים. אבל פעם אחת ויחידה עברה במוחי ולו לשנייה אחת המחשבה של לנסוע להפגנה. כמעט לקחתי את הקליאו הלבן ונסעתי לירושלים להפגנת הימין נגד ההתנתקות לפני כמה שבועות. לא חלילה בגלל שאני נגד ההתנתקות, או למען הדיון בעד ההתנתקות, אלא פשוט שאריאל זילבר הופיע שם.

מה לעשות הבחור יודע לדפוק הופעה וכבר שנים לא עושה הופעות. ההזדמנות היחידה לשמוע אותו זה בהפגנת ימין. בסוף התעצלתי.

זה הייתה, היא ורוב הסיכוי תהיה הסיבה היחידה לראות אותי בהפגנות פוליטיות. לזה אני קורא חיים טובים. (הא לך קוואמי דה לה פוקס)