מחפש מברג פנוי להברגה

קודם כל רציתי לציין את העובדה שהסתכלתי קצת בסטטיסטיקה. מסתבר שאתם (הקוראים) מאוד עקביים! הרוב המוחלט של הכניסות הם בסוף שבוע. ואז קלטתי, אני כותב רק בסופי שבוע. אומנם אני בבית גם הרבה מאמצע השבוע אבל אין לי זמן וכוח לרשום פוסט שלם (אני משקיע בזה בכל זאת לפחות איזה שעה). אז בעצם אני אשם. תראו את הגרף. אם תסתכלו על כל השיאים ותבדקו אותם תראו שזה יוצא סופ"ש.

אז עכשיו אני מנסה לתקן את זה. אני כותב פוסט בלילה של אמצע השבוע! חוץ מזה יש גם חלוקה מאוד בולטת של השעות. מה קרה לא טוב לקרוא בשלוש בבוקר?!

קודם כל אחרי כל האפיזודה של פיצה מטר בפוסט הקודם. קרה שהיתי חייב להשלים את החסך בפיצה טובה. מה זה אומר להשלים את החסך? כשעשיתי תורנות בבסיס בליל חמישי, עשיתי עיקוף לא קטן בדרך רק כדי לעבור ליד פיצה. אחרי פיצרייה או שניים שהיו סגורות בצהרים מצאתי פיצה (משולש ראשון).

הגעתי לתורנות, עבדתי קצת, אכלתי ארוחת ערב בחדר אוכל. בערב הקצין התורן למחלקה שלי ואומר שהוא והחמ"ל מזמינים פיצה, אם אני גם רוצה. אכלתי פיצה רק לפני כמה שעות ואכלתי בחדר אוכל לפני שעה וחצי. אבל, זה לא יעצור אותי מלאכול עוד פיצה. אז הזמנו לש.ג. ואכלתי עוד שני משולשים (שני ושלישי). אומנם הייתי כבר מפוצץ אך תאוותי לפיצה לא נרגעה!

בערב, אני מקבל שיחה מאימא. היא רוצה לוודאות שהגעתי לבסיס ושהכול בסדר (הסיפור עם הבחור החטוף מנצרת מלחיץ אותה). ואז היא שואלת מה אני מתכנן ליומיים חופש שלקחתי. ואי, שכחתי לגמרי, קבעתי בתחילת השבוע עם המפקד שאני לוקח את יום ראשון ושני חופש מהרגילה שיש לי. שכחתי לגמרי, נראה לי שגם הוא שכח. יש גם משהו קריטי שאני חייב לעשות בראשון על הבוקר. רק שלא יקפיצו אותי בגלל זה.

ישנתי, קמתי, עזבתי את הבסיס ונסעתי לקריה. עשיתי את העבודה שהייתי חייב לעשות ליום ראשון באיזה רבע שעה (מדהים כמה מהר אפשר לעבוד כשרוצים לנסוע הביתה) ורשמתי למפקד פתק תזכורת על היום חופש.

אז חזרתי מהצפון. איך היה? כצפוי. זה היה שינוי אווירה מבורך, הייתי עם אחלה חיילים ומילואימניקים ולא הייתה הרבה עבודה. היה סה"כ די נחמד! אולי אפילו נהניתי, אבל רק קצת.

חזרנו ביום שלישי בערב במקום ביום חמישי. זה היה שאני לא הייתי במשמרת. אני ניסיתי להתעלם מחום הצהרים שבאוהל (32 מעלות בשמש ו45 מעלות בצל המחניק באוהל) לתפוס כמה שעות שינה לקראת משמרת הלילה שחיכתה לי. פתאום מצלצל הנייד ומפריע לי להזיע. זה היה "צהובי", הוא היה במשמרת עכשיו. הוא מספר לי שיש לו חדשות רעות. כל מיני מחשבות רעות רצות לי בראש; המחליף שלי הוציא גימלים ואני עומד לעשות משמרות של 24 שעות ביממה עד שיגיע מחליף או עד שאני אתעלף או אולי מחליטים לדחות את הסוף ונשארים ת'שבת שם. אבל לא, הוא אומר לי בגיחוך קל שהקטע בצפון הסתיים, לבוא לעזור לקפל ציוד ונוסעים הביתה. אני כול כך שונא שאנשים עובדים אלי ככה!

התקלחתי, ארזתי את הציוד האישי והלכתי לעזור לארוז. בדרך גיליתי שרק היחידה שלנו הולכת. מסתבר שהמפקדים החליטו שהגיעו למטרות ושמיצינו, אז יאללה הביתה. אני לא אתנגד. כולם הסתכלו אלינו בקנאות. נסעתי עם אחד המילואימניקים והגעתי בשמונה הביתה. למחרת קיבלנו חופשת מפקד ובאתי לבסיס רק בחמישי.

למען האמת, מאז ועד עכשיו פשוט לא התחשק לי לכתוב לישראבלוג. גם לא היה לי שום דבר חשוב לספר. אז מה כן מעניין קרה השבוע.

חוץ ממסיבת יום הולדת למישהי בשלוש בלילה בחמ"ל כשהמש"קים והמילואים הגענו למצב כפית ועוד כל מיני רגעי צבא קטנים שאני לא אוהב לכתוב אליהם. אז אסיים בנושא הכותרת.

בתור אוהב פיצה (מה זה אוהב, מטורף פיצה!), אף פעם לא הבנתי את ההתלהבות מאחורי פיצה מטר. הלכתי לשם פעם, עוד בהתחלה שהיה רק סניף אחד בהרצליה פיתוח. באתי, ראיתי, ברחתי. עוד לפני שהזמנתי הבנתי שזה לא מקום בשבילי. מאז צחקתי על כל מי שאהב פיצה מטר.

בלילה שלא הייתי בתפקיד בצפון, הלכתי לישון באוהל וחבר שלי ששוחרר מהמשמרת קצת אחרי הלך להתקלח. אני תוך כדי שינה מריח משהו מוכר, ריח של פיצה, אבל לא יכול להיות, עכשיו אמצע הלילה ואנחנו באמצע בסיס צבאי גדול ונידח. החבר שרואה שאני מתחיל להתעורר ושואל אותי עם אני רוצה ביס. אני טועם עם עיניים עצמות תוך כדי שינה וזה אחד מהביסים הטעימים ביותר שטעמתי. מסתבר שכשהוא חזר מהמקלחת הוא ראה מילואימניק שנסע לעיר הקרובה וקנה פיצה לכל המשמרת. הוא ביקש לקנות משולש והמילואימניק הנחמד נתן לו משולש מתנה (אמרתי שמילואימניקים הם נחמדים!). מאז הסתובבתי עם חשק בלתי ניתן לשליטה לפיצה. ומאיפה אני אשיג פיצה!?

כשחזרתי הביתה יצאנו, שיחקנו קצת סנוקר ואז רצינו לאכול משהו. ברור שרציתי פיצה. אבל רציתי משהו שונה והחלטנו לנסות סוף כל סוף את פיצה מטר בשביל שנוכל להיות בטוחים למה אנחנו שונאים את פיצה מטר. נכנסנו לפיצרייה וכבר לא אהבתי. מוזיקה לטינית רועשת ובלתי נגמרת, אפילו את המלצרים היא מעצבנת. הם מודים שזה מטריף את השכל, אבל מתרגלים אחרי חודש חודשיים. הכול בגלל בעל הרשת שהוא ארגנטינאי. הפיצה יקרה מידי, התוספות מוזרות (מאכלי ים בפיצה שלי, אני לא חושב ככה!). הצורך להחליט איפה אוכלים. הם לא הסכימו לקחת את ההזמנה עד שאנחנו, בלתי החלטיים כרגיל, נחליט אם יושבים על הבר, בשולחן עם מלצרים או לוקחים הביתה. מה הקטע, הם יכולים להתחיל להכין ורק בסוף התהליך כשהפיצה יצאה מהתנור להכניס אותה לקרטון או לשים בצלחת. בנוסף להכל זה פשוט היה לא טעים! הלילה, כשהייתי בפאב עם מישהו שהיה איתי בפיצה מטר סיפר שאכלתי את הפיצה עם הבעה על הפנים כאלו זה תרופה מרה! נשארתי עם רצון עז לפיצה אמיתית, בטן מלאה במשהו מגעיל ופחות 35 שקל בארנק. כל מה שחסכתי בזה שלא התפרעתי בשק"ם בצפון.

כמה שאני שונא לכתוב פוסטים כשאני שיכור (קלות). לילה טוב!

שבוע עם המון עבודה בצבא. גם שבוע של חוסר בהירות. אבל בסוף אני עולה השבוע לצפון. נראה לי שהחוסר בהירות הוא בגללי, אני לא ניסיתי לברר עם אני רשום במשמרות.

אבל בסוף, כמו גדול, בלי קשר לפז"מ של כמעט שנתיים אני נוסע צפונה ביום ראשון.

נוסעים לאזור ראש פינה (בלי להגיד; כמה, למה, מי, איך או מה? החיילים שקשורים לזה יודעים מה יקרה שם) עד יום רביעי-חמישי. להרבה חיילים זה יכול להיות רגיל אבל אני חייל ג'ובניק. גם כשאני נשאר לישון בצבא אני ישן במיטה עם מצעים ומזגן, אפילו לא שומר. פתאום לנסוע למקום מרוחק, בלי שום ציוד מוכן לבסיס סגור כשישנים ועובדים באוהלים ובשק שינה, זה שונה. לא שלא עשיתי את זה עד היום.

בדרך כלל אני אוהב את שינוי האווירה האלו. נוסעים למקום שונה לעשות דברים שונים עם אנשים/חברים מהיחידה. זה לא כזה נורא. אבל מה הבעיה? היא חוזרת כל הזמן בצבא. אני תמיד חושב בתת מודע שהצבא דופק אותי; שולחים אותי לתורנות ההיא? מה קרה, למה עונש, שהצעירים יעשו את זה! פתאום מחליטים שצריכים אותי ביחידה ושולחים אחר. אז אני חושב; חבל שלא הלכתי, יכולתי לשנות קצת את האווירה, לפגוש אנשים חדשים, למה אני לא קיבלתי את הצ'ופר הזה? אני לא עושה את זה בכוונה, אבל זה תמיד ככה!

לכן, גם הפעם אני חושב שדופקים אותי. אבל אני מאמין שיהיה נחמד. ככה גם מעריכים את הבית הרבה יותר. יש הבדל עם חוזרים עם תיק קטן, אחרי יומיים, בבגדים אזרחים לבין אם באים אחרי ארבע-חמישה ימים, עם תיק גדול, על מדי ב' מאובקים ופוגשים אימא (וכלב) שהתגעגעה.

בכל מקרה בגלל שלא ממש ידעתי אם אני יוצא עד יום חמישי בארבע, אז גם לא הכנתי ציוד. נשק – אין לי (לא נורא, מי רוצה נשק ארוך בכל מקרה), תיק גלח"ץ (גילוח וציחצוח) - נשאר בבסיס האם (אולי אני אבקש מחבר שעובר שם שייקח בשבילי), שק שינה – (היה לי אחד שלא הייתי חתום אליו ונתתי לחבר שאיבד) אין לי, אני אבקש מחבר שיש לו אקסטרא.

אז פתאום צריך לפתוח את התיק הגדול ולמצוא את המנעולים שלי ועוד כל מיני כאלה. אין לי כוח. בשביל מה יש מוצאי שבת.

טוב, די להתבכיין! זה הזמן לחשיבה חיובית:

מחשבה ראשונה: ביום ראשון, צריך להיות ברכבת מרכז רק ב11 בבוקר, המון זמן לישון.

מחשבה שנייה: נפתרים מאותו משרד מקולל לשבוע.

מחשבה שלישית: זה יסתיים יקוצר (כל המילואימניקים לחוצי בית), בטח יסתיים ברביעי בצהריים. אני בבית כבר ברביעי בלילה (בעזרת טרמפ מדוד מילואים יקר) וחמישי בטח נקבל חופש מפקד בזמן שמי שלא יצא יצטרך לפרוק את הציוד.

מחשבה רביעית: מילואימניקים הם תמיד מצחיקים. קשרים איתם טובים לא רק לטרמפ חזרה הביתה אלא גם ללמצוא עבודה אחרי הצבא. כמו שאימא אמרה: "למי שיש קשרים, לא צריך פרוטקציה!"

מחשבה חמישית: הרבה דברים מצחיקים קוראים בבסיס סגור כשאתה כל הזמן עם משהו. מגלים דברים מוזרים על אנשים.

מחשבה שישית: בסיס סגור זה שאנטי בשבילי. לא משנה כמה מהר (או לאט) תעבוד לא יוצאים היום הביתה, אין מה למהר!

בטח יש עוד, אבל אין לי כוח. אתם מוזמנים לעזור לי בזה (עד מוצאי שבת). חוץ מזה אני כבר מאחר לצאת ולאסוף חבר ליציאה.

דבר אחרון: הנה הרשימת ציוד שלי ליום ראשון, זה נמצא בפאלם וככה אני לא אשכח שום דבר.

• חולצת ב נוספת (מתלכלכת יותר בקלות ממכנסים)
  
• כובע ב (כמה שאני לבן, וזה התחליף הצבאי לכובע פטרייה שלי)
  
• 3 זוגות גרביים
  
• 2 תחתונים
  
• 3 גופיות צבאיות
  
• מגבת
  
• משחת גילוח
  
• סכין גילוח
  
• אפטר שייב?
  
• דאודורנט
  
• שיניים משחה + מברשת (לבקש מ*** שיביא לי מהבסיס)
  
• קרם שיזוף (עוד פעם, אני לבן!)
  
• סבון
  
• שק שינה (מ****?)
  
• חטיף
  
• כסף
  
• נייד + מטען * 2 ? (להביא גם את הנייד של הצבא וגם את הנייד של האזרחות?)
  
• משקפי שמש
  
• פאלם (אני אבוד בלעדיו – אפילו בשטח)
  
• עט
  
• דוחה יתושים
  
• מכנסיים וחלצה אזרחיים לישון בהם
  
• סנדלים למקלחת + תיק לסנדלים
  
• שקיות
  
• נייר טואלט
  
• אסלנית * 3
  
• ערכה ראשונה קטנה
  
• ספר! זן ואומנות אחזקת האופנוע
  
• מיני דיסק?
  
• אולר
  
• דיסקית + פקל כיסים
  
• שתיה ליום הראשון

דבר אחרון ולא קשור (אני מקווה שבאמת אחרון): בצהרים אני נכנס לחדר. רואה על המחשב מרצד בגדול שיש לי הודעה חדשה. אני ניגש לראות ממי ואז שומע רשרוש בחוץ. אני מסתכל ורואה שועל מטייל בחצר שלנו. הם כל הזמן מסתובבים בלילה, אבל זה ביום.

לקחתי את המצלמה הדיגיטאלית ורצתי אחריו. כרגיל, אדון שועל פיחד ממברג הגדול והרע וברח לשדה שלנו. אבל הצלחתי לצלם אותו (גם אם לא בפוקוס). ממש גן חיות שלם יש לי בחצר, רשימה של בעלי חיים מוזרים בחצר: שועל, טווס, ארנב, תוכי, נמייה, קיפוד, חפרפרת, נחשים ועוד כמה דברים שנח לא שכח לשים בתיבה שלו.

קודם כול, הבהרה: הכותרת היא לא סתם למשוך קוראים. הייתי בחוף נודיסטים. אבל החיסרון הוא, משם אין לי תמונות.

דבר שני, פוסט זה מושפע עד מאוד מסיפור המסגרת של הספר שאני קורא; זן ואומנות אחזקת האופנוע.

עכשיו לסיפור. יש לי אהבה מחודשת לאופניים שלי (אין לי אופנוע, כמו בספר). בחודשים האחרונים, גליתי את הכיף שבהם. אני משתדל לרכב הרבה. קצת בדרך לרכבת ולצבא והרבה לטיולי אופניים. אחרי שבוע די שמעמם ושוחק החלטתי שאני חייב לעשות משהו. טיול אופניים זה פתרון מצוין.

בין האנשים שאני יוצא לטיול אופנים איתם, יצא, שזה חולה וזה לא יצא מהצבא וזה לא יכול. החלטתי שזה לא יעצור אותי, אני יוצא לבד. גם חום של 35 מעלות ולחות של 80% אחוז לא יעצרו אותי. באחת מההחלטות היותר מוזרות כיוונתי שעון לארבע וחצי בבוקר. חשבתי שבארבע וחצי השמש זורחת. אני אצא מוקדם ואחזור לפני החום הגדול של הצהריים.

הנחתי שאני אלך לישון ב11 בלילה ולכן אספיק לישון מספיק. נחשו מתי הלכתי לישון, אחת וחצי. אחרי שלוש שעות שינה התעוררתי, ראיתי שאין אור בחוץ וחזרתי לישון. רק בחמש וחצי השמש יוצאת (תודו, מי ער בשעות כאלה בשביל לדעת?), ואז קמתי.

התארגנתי, הלכתי עם הכלב, השארתי פתק להורים, טיפלתי באופניים ויצאתי בשש וכמה דקות. איזה שקט, איזה אוויר קריר וצלול. הו, השעות היפות ביום, רק חבל שלאף אחד אין כוח לקום כל כך מוקדם. החלטתי לנסוע צפונה לאורך הצוקים מעל הים ובתוך הקיבוצים וחזרה נראה מה יקרה. היופי כשאתה לבד זה שלא צריך לקבוע נתיב, כשמגיעים לצומת מסתכלים לשני הכיוונים ואומרים; ימינה נראה לי יותר, לא יודע למה, אבל אני נוסע ימינה. בלי שום תכנון. כמו שכתוב בזן ואמנות אחזקת האופנוע: "תוכניותינו אינן מוגדרות, וזאת בכוונה תכילה, שכן מעוניינים אנו יותר לטייל מאשר להגיע לאיזשהו מקום." ... "אנו רוצים להעביר טוב את הזמן, אך שמים את הדגש על ב"טוב" ולא ב"זמן", בשנותך כך את הדגש, משתנה כל הגישה."

ערפל של בוקר על שדות של פרחים (מברג, יולי 2003)

נכנסתי לישוב הקטנטן של ארשף-קדם, נסעתי קצת בישוב ואני לא מצליח למצוא דרך צפונה. נמאס לי מהמקום הזה, אז החלטתי אני חוצה דרך מטע של אחד הבתים (משפחת ליינגהם, מסתבר). אני רוכב לי להנאתי, עד שפתאום אני מעיר את כלב הזאב שלהם, שגם הוא ישן לו להנאתו מתחת לאחד העצים. מסתבר שמר זאב ליינגהם לא אוהב שמעירים אותו לפני שבע בבוקר. בנביחות עזות, בשיניים חשופות ומבט של אתה עומד להיות ארוחת הבוקר שלי הוא רץ אחרי. אני קולט שהוא יותר מהיר ממני. בהחלטה של אומץ, תעוזה והבזק של גאונות, אני עוצר את האופניים, מתרומם על קצות האצבעות, מרים את הידיים לאוויר (בשביל להראות גבוה יותר), מסתכל לכלב ישר בלבן של העיניים וצועק (קול חייתי). מה אני אגיד לכם, הכלב ישר מסתובב עם זנב בין הרגליים ורץ אחורה. או רץ איזה עשרים מטרים לחבורה של כלבים שכבר נאספה מכל הנביחות האלו ואני רכבתי משם לפני שכל החבורה הזאת מתחברת אלי.

משם רכבתי, לארסוף, ישוב העשירים והאליטיסטים. ואם אני אומר את זה, זה אומר הרבה. הם איזה 20-30 בתים בסה"כ ויש להם טנדר של אבטחה שכל היום עושה פטרול ברחוב וחצי הזה. הם לא רצו להכניס אותי בכלל כי אני לא תושב המקום. אני לא אתן לזה לעצור אותי, עקפתי את השער ונכנסתי לשכונה מסביב.

משם המשכתי לשפיים, ולשמורת חוף השרון. בדרך ראיתי את חוף רשפון. הייחודיות בחוף רשפון (לא מוכרז דרך אגב) הוא סירת המעפילים שטבעה בו בתחילת המאה ואז נשארה שם. בתור ילד אני זוכר שנסענו לשם עם גיפ והמשפחה של חבר שלי. אבא שלי מספר לי שכשהוא היה ילד היה עוד סיפון מעץ והיה אפשר לעמוד עליה. הוא אהב לקפוץ מהסיפון לתוך המים.

חוף רשפון (מברג, יולי 2003)

שמורה נחמדה הקימו פה, ממש ליד הבית. פשוט אנשים לא מכירים אותה כי הם עוצרים בחניות של שפים/געש ולא ממשכים עוד 500 מטר לשמורה. כתוב בעלון שיש בכניסה (אין שומר או משהו, זה בחינם) שיש פה צבאים. חוץ למראות את החרא שלהם בכל פינה לא ראיתי אותם. אבל זה היה אחד מהמסלולים היותר נחמדים שעשיתי, לפחות באופניים (זה אמור להיות ברגל). עצרתי באחת ממרפסות התצפית שלאורך הים וצפיתי. פתאום אני רואה שבצד שמאל בין השיחים אוהל (אסור, זה שמורה, אבל מה לי איכפת) ובצל שלו בן אדם, נטול, חולצה, מכנסים או תחתונים שוכב בסיכול רגלים ומסתכל עלי. אני מהנהן לו לשלום וממשיך לנסוע. זה היה נודיסט מספר אחד.

יצאתי משמורה, (באמת כדי לכם, אחרי מסע הקניות בחניות הענק בשפיים/געש) והמשכתי לגעש. למרות שקיבוץ זה נחמד מאוד, כבר התחיל להיות חם, אני מזיע כמו חמור, וזה רק תשע וחצי בערך. החלטתי לרדת לים ולנסוע בו חזרה. זה לא כמו בתל אביב, יש פה צוק של 50 מטר ואני לא צריך כל כך הרבה גימלים. אני ממשיך צפונה עוד קצת עד שאני רואה ירידה נורמאלית. אני נוסע בירידה. הגעתי לחוף. אני מסתכל ימינה, אני רואה אימא וילדה קטנה. אני מסתכל שמאלה, אני רואה אותם. שוכבים להן, זוגות זוגות, עגולים או בצורת טיפה, גדולים או קטנים, כן, ציצים.

הגעתי לחוף הנודיסטים המפורסם (אני לא עומד לגלות איפה הוא בדיוק). אחרי שאני משתחרר המחשבה שעיקרה היא; "היי ציצים!" . אני חושב, טופ נו, כל אחד והסטייה שלו, אם זה מה שהם אוהבים. אבל בעצם, זה יכול להיות נחמד, אפילו כתבתי את זה כאחת המשימות שלי (בצד שמאל). זה כל כך לא אני, אבל מצד שני, "אל תיתן לאדם שאתה להפריע לאדם שאתה יכול להיות". בקיצור, ברומא התנהג כרומאי. אני במילא התכוונתי להתרחץ עכשיו ולשטוף את הזיעה, אז למה להרטיב את בגד הים.

בקיצקץ (או שלא), ירדתי מהאופניים, הורדתי את התיק, הורדתי את כובע הפטרייה שלי, הורדתי את משקפי השמש שלי, הורדתי את כפפות הרכיבה שלי, הורדתי את הגופייה שלי, הורדתי את סנדלי השורש שלי, ולאחר כמה שניות של מחשבה גם בגד הים שכב בתוך התיק. הלכתי בנון-שלנטיות לתוך המים. שם, אחרי שנרגעתי מלהיות גאה בעצמי שאני נמצא בחוף נודיסטים שמתי לב למשהו. למרות ההתלהבות שלי מציצים (I'm a tit man), יש רק איזה שלושה-ארבעה בחורות בחוף ועשר-עשרים גברים. למה היחס לא יכול להיות שונה, חבל.

להשתזף בעירום בחוף הים היפיפה והחצי נטוש הזה זה חוויה משחררת. אני מרגיש הרבה יותר בטוח עם הגוף אחרי אפיזודה כזאת. כל הבחורות בישראבלוג שמתלוננות על חוסר ביטחון בכל הנושא לגוף צריכות לבוא. זה כמו שבן אדם שמפחד מגבהים הולך על המרפסת של עזראלי, אחרי זה הכול נראה בחפיף וקטן. ועוד יתרון, עכשיו התחת שלי הוא לא כל כך לבנבן, רק קצת. זה די מצחיק למרוח קרם שיזוף על מיני-מברג (כן, מה שאתם חושבים). אולי אני אבקש מבחורה למרוח אותו כמו שמבקשים שימרחו את הגב (סליחה ממושונית וכל מי שזה פוגע בו. זה באמת היה קטע קשה. אבל זה הבלוג שלי ואני אכתוב מה שבא לי). בצד החיובי, אני לא הייתי מספיק גועלי בשביל לצלם בחוף נודיסטים. אני מניח שיש כמה מבינכם שמקללים אותי.

המשכתי דרומה על חוף הים. זה היה כיף. מפעם לפעם עצרתי, דיברתי עם דייג, מישהו שרצה אש או מישהו שסתם שכב על החוף ונסעתי להנאתי. למרות שזה כבר לא היה חוף נודיסטים מפעם לפעם היו עוד נודיסט או שניים אבל רובם המוחלט גברים. מי שחשב שאין עוד בארץ חופים יפים ושאתה יכול להיות בהם כמעט לבד לא הרחיק מספיק.

הדבר היחידי שהרסה את האידיליה שלי זה זיפזיף. זיפזיף זה החול של חוף הים שמורכב מהרבה אבנים קטנות. כל פעם שלא היה חול אלא זיפזיף לא יכולתי לרכב והייתי חייב לדחוף את האופניים או להרים אותם מעל הסלעים. אפשרות נוספת זה לנסוע בתוך הים, מה שעשיתי, אבל זה ממש קשה, כי שוקעים כל הזמן, זה מעיף בוץ על כולך וחוץ מזה, ממש לא טוב לאופניים. בסוף אני סחבתי את האופניים במקום שהם אותי.

כשהגעתי לאחד מקבוצות הסלעים הגיח אלי כלב קטן ומעצבן שנבח אלי. הוא היה שייך לחבורת צעירים שישבו בין השיחים. הם התנצלו בשם הכלב על הנביחות ואז אני רואה שאחד מהם מוציא עלים קטנים ומגלגל אותם לסיגריה. אני שמלא בביטחון עצמי מהנודיזם שלי, חשבתי לעצמי, אולי אני פעם אחת ולתמיד כן אנסה. זה יהיה חצוף מידי להזמין את עצמי? אבל חזרתי לאישיות הרגילה שלי ולא רציתי ליפול אליהם. חוץ מזה שזה לא נראה לי בטוח לרכב על אופניים עם אישונים מורחבים ואדומים.

עליתי חזרה על הצוק וחזרתי הביתה בשתים עשרה בצהרים, מותש פיזית ונפשית. הצלחתי למנוע מעצמי את המקלחת המיוחלת והתחלתי לעבוד על האופניים אחרי כל הנזק שעשיתי להם (מי ים עלולות לעשות די הרבה חלודה אם לא משמנים).

התקלחתי, אכלתי ונפלתי תשוש למיטה אחרי כל הרכיבה, השעות בשמש וחוסר השינה בלילה. מה קראתם עד כאן?! אז לפחות תשאירו תגובה...

אומנם כבר עבר קצת זמן מאז יום ראשון אבל אני חייב תשובה. הבחורה שסיפרתי עליה בפוסט הקודם.

ביום ראשון, עשיתי תורנות בבסיס, אז אחרי ארוחת הערב הסתובבתי קצת לראות מי שומר בלילה. קפצתי גם לקשר והפלא ופלא היא גם עושה תורנות.

בהתחלה לא הייתי בטוח שזו היא אפילו, היא צבעה לבלונד (בלונד לא עושה לי את זה). דיברנו קצת, היה סבבה. הלכתי לפני שהשיחה תדרדר ולהשאיר אותה על טעם של עוד (אולי אני לומד משהו מזיין בעל כורחו).

לאחר שיחה איתה, קלטתי משהו; מסתבר שאני נמשך למעין "נשי עש". הסבר; בסרט ונילה סקאי, היזיזה הבלונדה (לא זוכר את השם של השחקנית או התפקיד) של טום קרוז רואה שהוא לא מתעניין בה אלא בפנולפי קרוז. ואז היא אומרת משהו בסגון של:

 "Go ahead, leave me and go to your moth girl. But you will be back! That girl, with her big fluffy coat. You always had a thing for moth girls."

כן, אהבתי את הסרט, מה רואים? בכל מקרה הכוונה היא לבחורה שהיא קצת שלומיאלית, או עם הרגל מוזר קמעה. קצת קשה להסביר.

בכל מקרה, חזרתי למחלקה. התארגנתי. יצאתי לריצה (שאחריה נתפסו לי כל השרירים). התקלחתי. והלכתי לקרוא ספר (זן ואומנות אחזקת האופנוע). את הספר קראתי במזל בזמן ובמקום שהיא אמורה לעבור בדרך לשמירה ("אני מאמין במזל, וככל שאני עובד קשה יותר - יש לי יותר ממנו"). איזה מזל ואיזה בטיח, ידעתי מתי וידעתי איפה. נפגשנו שם, ודאגתי להזמין את עצמי להנעים את זמנה בשמירה.

אחלה שיחה. גליתי שהיא לא טיפשה אבל גם לא חכמה. בשביל זיון, אני אף פעם לא בררן. הכול הולך. אבל למשהו יותר רציני אני חייב בחורה שאני ארגיש שהיא יותר חכמה או שווה לי. אם כל הערכה העצמית שלי זה קשה.

בשלב מסוים בשיחה היא סיפרה שיש לה חבר, שהוא רציני, שהיא מקווה שהוא לא בוגד בה והיא בטוח לא תבגוד בו (לא שאני הצעתי לבגוד בו). חבל רק שגיליתי את זה באחת וחצי בלילה, אחרת לפחות הייתי ישן כמו בן אדם (לפחות לילה אחד).

אני עדיין סקס לאס (less) וגם חברה לאס! עד מתי עד מתי?!