במעמקי הרדידות
"יפה שקיעת שמש ללב עצוב" |
| 1/2008
שלום
אני לא יודע איך להגדיר את זה בדיוק,
אבל הנישה הזאת כבר לא מושכת אותי.
למרות שכתבתי פה מעט, קיבלתי מהבלוג הזה הרבה.
אבל אני כבר לא אותו אדם שאתם חושבים שאני. אני כבר לא אותו אוּרי מסכן ומפוחד. אני בנאדם אחר, אני ישות שונה.
אני לא מפחד לדבר יותר עם אנשים
אני לא מפחד להסתכל לאנשים בעיניים
אני לא מתרגש מכל שטות הכי קטנה
אני לא זקוק לאיה יותר כדי לחיות
אני מסוגל לאהוב
אני מסוגל להרגיש
אני מסוגל להעיז.
ואיכשהו הבלוג הזה מזכיר לי תקופה אחרת, רעה, של חוסר ביטחון, של חוסר משמעות, אולי אפילו של יאוש...
הבלוג הזה היה דרך להעביר שעות ריקות, רגעים ריקים, משמעויות ריקות. זאת הייתה דרך למצוא אנשים בעולם שאוהבים אותי כמו שאני ולא מסתכלים על המוזרויות שלי.
אז תודה.
תודה, תודה...
אבל אני מרגיש, שאני לא האורי שהתאהבתם בו יותר, אני מרגיש כמו משהו אחר. משהו, שאני צריך להתרגל אליו, משהו שאין לי כוח לנתח או לנסות להבין...
אני סבור, שאנשים שפויים, אנשים "רגילים", לא זקוקים לבלוג, הם לא זקוקים ל"תשומי" הזה. וזה אכן מה שזה, דרך יעילה מאוד לקבלת תשומת לב. אולי אני טועה, ואני ממש לא רוצה להכליל הכללות או לפגוע במשהו אבל בכל זאת, בשבילי זאת הייתה דרך מהירה, נוחה ואמינה לקבל כמה שיותר תשומת לב שלה הייתי נואש. והדבר אותו למדתי בזמן האחרון הוא שאין לי שום סיבה להיות נואש.
אני מרגיש כאילו אני בוגד בכם. כאילו אני תוקע למשהו סכין בגב, כבר מזמן רציתי להיפרד אבל עד הרגע לא העזתי.
כי הרגשתי שהייתי אחד "משלכם" ועכשיו אני אחד "משלהם".
אז אני רוצה לבסר לכם שאני לא. אני עדיין אני, רק אני בטוח יותר, נינוח יותר ומאושר יותר.
תודה על הכל, קבלו את עצמכם, אהבו את עצמכם, שימרו על עצמכם.
בבקשה.
אוהב באמת באמת,
אוּרי
| |
| כינוי:
second place
בן: 33
MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
