היי,

אתמול שתי חברות שלי מהלימודים באו אליי הביתה. סיימנו ללמוד ב13.30 והשיעור הבא היה ב18:00. היות שאני גרה יחסית קרוב והן גרות יחסית רחוק - ביקשו להעביר את הזמן בביתי וכמובן שהסכמתי. היה נחמד. הלכנו ברגל אליי ואחר כך ישבנו בסלון עם אף פחוס ודיברנו ואכלנו וצחקנו.

בין השאר, החברות שלי סיפרו לי, הכי בעולם לא בקטע מגעיל אלא נטו בקטע של לעזור לי, שזה שאני לא שותקת לרגע בזמן הרצאות - מפריע להן ולשאר הסטודנטים. הן אמרו שאין בעיה שאשאל שאלה את המרצה כשאני לא מבינה משהו. נהפוכו. אני משלמת מספיק כסף כדי להבין. אבל שמה שמפריע להן זה שאני לא רק שואלת שאלות, אלא מספרת סיפורים לכל הכיתה. למשל, המרצה דיבר על ילדים עם קושי בוויסות תחושתי, והיות שגם אני סובלת מקושי בוויסות תחושתי - קפצתי וסיפרתי לכולם שמכנס שמתחפר לי בבטן מציק לי ושיש לי טראומה לכל החיים מכך ששמו לי מצופים על הזרועות כשהייתי ילדה וזה לחץ לי. נחמד לספר דברים כאלה אולי לפעמים, לעיתים רחוקות, אבל שכמעט כל משפט של המרצה - מלווה במשפט שלי, גורם לכך שיש בנות שעושות פרצופים ברגע שאני מתחילה לדבר (כמובן שאני לא שמתי לב) ולאנשים לרכל עליי (מה שלא ידעתי).

ובכלל, לפי דבריהן של חברותיי, בלי קשר לזה שזה מוציא מריכוז וקוטע את הרצף של השיעור - זה גם לא עניינה של כל הכיתה לדעת דברים אישיים עליי. לא כולם למשל צריכים לדעת שאני הולכת לנירולוג. הן טוענות שאנשים יכולים להשתמש בזה נגדי.

ועוד דבר שאחת מחברותיי אמרה שגם זה שאני פונה אליה ומדברת איתה באוזן כשהיא מנסה להתרכז בדברי המרצה ולכתוב - מפריע לה.

ולקחתי את כל העניין הזה קשה. לא הראיתי את זה כלפי חוץ, כי לא רציתי שיהיו להן רגשות אשמה, כי הן באמת באו בקטע טוב של עזרה, אבל הרגשתי חרא. כי מיד נזכרתי איך פיטרו אותי מהסקרים אך ורק בגלל פטפטת. הייתי סוקרת מעולה, מבחינת הספקים של סקרים וגם אף פעם לא איחרתי או נעדרתי, אבל זה שכל הזמן לא יכולתי להפסיק לדבר עם הנציגים שמצדדי - הפריע למנהלים מאד. גם כשעבדתי לפני כמה שנים במשרד החינוך אז היו מאד מרוצים מהעבודה שלי ופיטרו אותי נטו כי "שיגעתי להם את הראש" לדברי המנהלת שם. עוד דבר שהפריע למנהלים בסקרים וגם בחברת האשראי בה עבדתי כנציגת שירות, זה שגם בסקרים וגם בחברת האשראי, יש תדריך של עשר דקות בתחילת משמרת. דחוף מאד להספיק להגיד לנו כמה דגשים ומהר מהר לסיים ולתת לנו להתחיל לעבוד, אבל אני הגבתי על כל מילה של מי שהעביר את התדריך. או שאמרתי בשקט לאדם שלידי או ששיתפתי בקול את כל החדר

ולפיכך, בטח נשמע לכם מאד קל ומאד טריוויאלי, מה אני צריכה לעשות, כדי לפתור את הבעיה. פשוט לסתום את הפה! למרבית האנשים זה לא לוקח כוחות, פשוט לא לדבר. לי מאד קשה עם זה. אני פשוט לא מצליחה. המילים בוערות בי ואני חייבת להוציא אותן החוצה.

אחותי העלה תיאוריה שריטלין יעזור לעניין. התיאוריה שלה אומרת שבגלל שאני לא מרוכזת, אז אני לא רגועה ומפצה על כך בדיבור היתר, ושאם אהיה מרוכזת ושקטה מבפנים - אצליח להיות שקטה גם מבחוץ. אני לא יודעת. אני רק יודעת שנמאס לי לגמרי ואני מרגישה כמו אן.וי.אל.די מהלך. כל פעם מחדש האן.וי.אל.די שם לי רגל.

אגב, עוד משהו ששמתי לב אליו אתמול, כשהחברות שלי היו אצלי, זה גם הקטע הזה שאני מספרת דברים יותר מדי באריכות ואז כשקוטעים אותי ומספרים את זה בקצרה - אני בכל זאת מתעקשת לחזור באריכות וגם שאני חייבת שכולם יסתמו כשאני מדברת, כי אני מאד מתקשה להשלים משפט כשקוטעים לי את חוט המחשבה. אן.וי.אל.די מהלך כבר אמרנו?

נמאס לי מהעבודה שלי. כפי שכתבתי בבלוג בפוסט אחד לפני הקודם, אני כבר שש שנים וחצי בשוק העבודה ומאד מבאס אותי שאני עדיין באותו מצב תעסוקתי של מישהו שהשתחרר מהצבא יומיים לפני כן. אין לי משהו נגד העבודה הזו ספציפית, אלא פשוט מסוג העבודות האלה. עבדתי שנה שלמה בשירות לקוחות טלפוני, לפני כן גם עבדתי בעבודות בהן הטלפון היה מחובר אליי כדוגמת טלמרקטינג וסקרים ונראה שהטלפון ואני כבר לא חברים. נמאס לי!!! למי יש כוח שכל היום יתקשרו לצרוח עליו או/ו לשאול אותו על פרטים טכניים קטנים ומעצבנים?

אני יודעת שאני זקוקה לכסף. אני יודעת שהצבע של הכסף הוא אותו צבע בכל עבודה. אני יודעת שבעוד פחות משנה, ממש חודשים ספורים, אסיים את לימודיי ואז אוכל לחפש עבודה בתחום של הידרותרפיה והדרכת שחיה, אני יודעת שאני במינוס בבנק. אני יודעת! אבל כלום לא משנה את העובדה שאני שונאת להיות שם. שונאת. פשוט סופרת את הדקות, השניות ומאיות השניה מתי תסתיים המשמרת.

וגם, נמאס לי לעבוד בשעות כל כך מאוחרות. אני עובדת או מ15:00 עד 23:00 או מ17:00 עד חצות. אחר כך נורא קשה לי לקום ללימודים שביום למחרת ב8:00 בבוקר, גם כי קמתי מאוחר ולכן הולכת לישון מאוחר בלילה וקשה לי לקום מוקדם. וגם, קשה לסיים משמרת בחצות ולמחרת לצאת מהבית ללימודים השכם בבוקר. 

זה הגיע למצב שביום שלישי הקודם, הלכתי מהלימודים אחרי שעה, כי פשוט לא ראיתי בעיניים מרוב עייפות וגם הייתי קצת מקוררת. זה גם קשור לזה שכבר 15 שנה אני כל שנה במשך ארבעה חודשים בחורף קצת חולה, כלומר מספיק בריאה כדי לתפקד, אבל לא מספיק בריאה כדי לתפקד טוב ואז כל פעם שאני עייפה או שאני סוחבת משהו כבד - אני שוב לא מרגישה שוב. בקיצור, למרות שהלימודים הכי חשובים לי בעולם, קמתי והלכתי הביתה. כבר לי כאב ראש מטורף ובחילה מרוב עייפות. בשלישי שלפניו הלכתי מהעבודה אחרי שעתיים וחצי כי גם סבלתי מאותה תופעה. והיום (יום שני) הברזתי מהעבודה כי לא בא לי מחר לא לתפקד בלימודים. וכי פשוט לא בא לי לראות את המוקד הזה.

אז אני חושבת להתפטר. היות שחתמתי על חוזה שבו כתוב שאקנס ב500 שקל אם אעזוב לפני שעברה לפני חצי שנה - אז חשבתי על זה ואני חושבת שמצאתי דרך לא לשלם את זה. פשוט לעבוד עד סוף נובמבר, כלומר עד סוף השבוע הקרוב ואז בשבוע הבא לא להגיע לעבודה בטענה שאני חולה ואז, אחרי שאקבל את המשכורת ב7.12 - להודיע להם שאני מתפטרת. למקומות עבודה אין הרשעה לחדור לי לחשבון בנק ולקחת ממנו 500 שקל. הם רק יכולים לי לתת פחות 500 שקל במשכורת האחרונה, ואם אין משכורת - אין להם דרך לעשות זאת. יש מצב שהם יכולים לתבוע אותי, אבל לא נראה לי שיהיה להם כוח בשביל 500 שקל.

אבל אחר כך חשבתי על זה שוב ותכלס, מגיע להם ה500 שקל האלה. ההכשרה שלי עלתה הרבה יותר מ500 שקל. היות שהיה לי קשה להפנים את העבודה, אז בנוסף לארבעה ימים שבהם ישבה איתי מדריכה ולימדה אותי ובנוסף לשתי משמרות שבהן ישבתי והאזנתי לנציג שדיבר בקו ושתי המשמרות שבהן ישבתי ונציג אחר האזין לי - אז ביקשתי עוד משמרות להאזין לנציגים ועוד משמרות בהן נציגים יאזינו לי והם נתנו לי. תחשבו על זה שלשלם לשני נציגים לדבר שיושבים על אותו לקוח - זה כפול כסף. וגם, כשלפני כמה ימים - סופסוף התחלתי לקבל שיחות לבד בלי נציג צמוד, אז כל שיחה שמתי את הלקוח על "החזק" והלכתי להתייעץ עם נציגים אחרים ועם האחמש"ית, כי אני חוששת לעשות טעויות ויש הרבה דברים שאני לא יודעת לעשות בעבודה הזו עדיין. 

יכול להיות שזה טירוף ואני אחזור בי מהרעיון להתפטר. הרי אני צריכה את הכסף ואין לי עדיין עבודה אחרת וספק אם עבודה אחרת תהיה טובה יותר. אני לא רוצה להחליט החלטות ארוכות טווח פזיזות מדי.

אז בינתיים רק הודעתי שאני לא מגיעה היום, כי אני לא מרגישה טוב, כשהסיבה האמיתית שלי היא שאני רוצה לנקות את הבית וללמוד ולעשות סידורים ולנוח ושפשוט לא עמדתי במחשבה של לשבת היום במוקד שבע שעות.

זוכרים שכתבתי על זה שיצא במקרה שהתרחקתי מכמה ידידים שונים שלי באותו זמן? ליתר דיוק, הם התרחקו ממני. עכשיו המצב אט-אט מתחיל להיפתר.

בקשר לאף פחוס: אחרי תקופה מסוימת שהוא היה מסתגר בחדרו ובקושי מתקשר איתי ועם שאר העולם, כי היה מבואס מכך שהוא מובטל מאז שפיטרו אותו ומכל מני דברים בחייו, אז עכשיו הוא סגר על טיסה לתיאלנד. ולפני כמה ימים הוא פנה אליי, ושיתף איתי בכל מה שעובר עליו ושהוא יודע שהוא היה מרוחק בזמן האחרון והוא מתנצל ואמרתי לו שאני מבינה שזה לא קשור אליי והוא מאד העריך את זה ואמר שזה באמת לא קשור אליי וכמה שאני חמודה וחיבק אותי והתייעץ איתי על כל החששות והפחדים שלו והקשבתי לו וייעצתי לו ומאז אנחנו שוב קרובים. 

בקשר לאנג'ל: התקשרתי אליו והשלמנו. הוא אמר שזה שנחזור להיות קרובים "תלוי בהתנהגות שלי" לדבריו ואני אמרתי לו שהוא לא אבא שלי ולכן אין לו זכות להגיד משפט כזה והוא הבין ופטפטנו קצת ונראה שהכול חזר לקדמותו.

בקשר לנשמה טהורה: הוא חרדי שמתחתן! אין לזה שהוא עומד להתרחק ממני שום קשר אליי, כפי שהוא טרח להבהיר לי שוב ושוב ושוב שהוא מאד אוהב אותי, אבל בחר ללכת בדרך חיים מסוימת ואני מבינה ומכבדת את זה.

ובקשר לבוריס: תכלס, הוא היחיד שעדיין ברוגז איתי. המשפט שאמרתי לו "מאיפה אתה יודע? אתה בן 28 ועדיין לא היה לך שום קשר רציני" כשהרצה לי על יחסים זוגיים - כנראה באמת מאד פגע בו ואין לי הזדמנות להתנצל, כי הוא לא עונה לי לטלפון, אבל אין לי ספק שמתישהו נשלים.

את החברות שלי אני פחות רואה כי אני עסוקה בלימודים ועבודה וגם הן עסוקות, אבל הקשרים שומרו ואנחנו עדיין מאד קרובות. ויש גם חברות חדשות מהלימודים שסיפרתי עליהן בתחילת הפוסט.

ויש כמובן את א כפרעליו, המתיקות שלי בחיים, שהזוגיות איתו רק הולכת ונבנית ומצמיחה שורשים.

תאכלו תמיד את הקשה של הלחם.

שלכם,

נונה.