היי לקוראיי,

עברו כבר שבועיים וחצי מאז עזבתי את מקום עבודתי הקודם ולא נקפתי אצבע לחפש עבודה חדשה. אני יודעת שזה חסר אחריות. אני יודעת שאני במינוס של אלפי שקלים ושיש לי הרבה הוצאות וגם שהעבודה שהתפטרתי ממנה הייתה בסדר בסך הכול. אבל אני פשוט מרגישה שאין לי כוחות נפשיים לעבוד. אני מרגישה שאני מטפלת במספיק דברים ואין לי חשק לעשות עוד משהו.

החורף משפיע עליי מאד. אני מתעבת חורף. לא שונאת. מתעבת. תיעוב עמוק וקשה. משהו שהצלחתי להבין, גם בזכות טיפול פסיכולוגי וגם בזכות חישוב שלי, זה שכל התקופות בחיים שלי בהם הייתי בדאון גדול מבחינת מצב הרוח וכמה פעמים אף בדיכאון קליני - היו בחורף. זו אחת הסיבות העיקריות לכך שאני לא רוצה לעולם לחזור לגור בירושלים. אנשים מתפלאים מכך שאני ירושלמית במקור ובכל זאת כל כך קשה לי בחורף, כאילו ש23 השנה שחייתי בירושלים היו אמורים לתת לי חסינות, אבל לא. החורף הוא אחת הסיבות העיקריות שברחתי כל עוד נפשי בי מירושלים.

כבר יותר מ15 שנה אני כל חורף במשך ארבעה חודשים קצת חולה, כלומר בריאה מספיק כדי לתפקד, אבל לא מספיק בריאה כדי ליהנות מהתפקוד ואז כל פעם שאני לא לבושה חם מספיק או שאני עושה קצת מאמץ פיזי או שאני לא ישנה מספיק בלילה - אני שוב לא מרגישה טוב. לא אוכל להביע במילים עד כמה אני מתעבת את החורף. במיוחד את הגשם. אני שונאת כל כך את זה שכשאני יוצאת מהבית - אני צריכה לפחד שירדו עליי מים מהשמיים.

אז מה שבא לי זה להתכרבל מתחת לפוך ולישון. אני ישנה המון המון המון. אם אף אחד לא מעיר אותי ואני לא צריכה לקום כדי להיות איפשהו אז אני ישנה בין 12 ל15 שעות, וגם כשאני מתעוררת - אני ממשיכה לשכב במיטה, מתחת לפוך החם, במשך שעות ולנמנם. הפוך הוא חברה הטוב ביותר של הנונה. לא יודעת מה הייתי עושה בלי פוך. במיוחד לאור העובדה שאני לא מחממת את הדירה שלי בשום דרך אחרת. הדרך היחידה שלי להתחמם זה בגדים חמים והפוך וכוסות נס חמות. וכמובן להתחבק ולהתכרבל עם א, מתחת לפוך. הגעתי למסקנה שכל מה שאני צריכה בחורף זה הפוך, כוסות נס חמות והחזה של א. זהו. יותר מזה אני לא צריכה כלום.

כשסיפרתי את זה לפסיכולוגית שלי אז היא שאלה אם בא לי להיכנס למיטה, מתחת לפוך ולצאת עוד שלושה-ארבעה חודשים כשיסתיים החורף. אמרתי לה שכן. אני רוצה לצאת לתרדמת חורף, כמו הדובים ואף הוספתי בדיחה שאני במילא במשקל של דוב, אז זה מתאים. כך, אגב, נולד גם המשפט: "כל מה שאני צריכה בחורף זה הפוך, כוסות נס חצות והחזה של א."

אני מרגישה שגם בלי קשר לחורף, הגעתי לשלב של שביזות מהחיים. לא בא לי לסדר דברים, לא בא לי לרוץ אחרי דברים, לא בא לי לדאוג לדברים. בא לי רק לישון. 

אני לא מוותרת לעצמי על דברים שקשורים ללימודים. פעמיים בשבוע אני קמה השכם בבוקר, בשבע ומשהו בבוקר, במאמץ שדורש ממני כוחות על מעיפה מעליי את הפוך ואחרי עוד כמה פעמים בהם אני חוזרת להתכרבל בו - אני מעיפה את הפוך סופית מעליי, לפני שמונה בבוקר, קמה, מתארגנת ויוצאת ללימודים. קרה כמה פעמים שאיחרתי, אבל אף פעם לא ביותר מחצי שעה ומעולם לא הברזתי.

בימים שבהם אני לא צריכה להיות בלימודים - אני קמה בסביבות שלוש בצהריים. הולכת לישון בסביבות אחת בלילה, מתעוררת בסביבות אחת בצהריים ומתכרבלת במיטה תחת הפוך עד שנהיה כבר בין 14 ל15 בצהריים. כבר ציינתי שהפוך הוא חברה הטוב של הנונה?

יש לי מבחן באנטומיה ביום ראשון הקרוב, במסגרת לימודי התעודה בהדרכת שחיה. החומר קשה ומעצבן, אבל אני לומדת. מה שמוכיח שכשמשהו מספיק חשוב לי - אני עושה אותו. גם יש לי להכין עבודה להגשה עם חברה ללימודים במסגרת לימודי התעודה בהידרותרפיה, ואנחנו עושות אותה. זה גם נורא מעניין.

לפני שנתיים, כשחזרתי לגור בירושלים אחרי שנה של מגורים במרכז - אז אחד הדברים שהעיקריים שהכניסו אותי לדיכאון קליני, מלבד החורף שהיה פי מליון יותר קשה בירושלים מאשר במרכז, זה שלא מצאתי עבודה ולא מצאתי לעצמי תעסוקה. לא היו לי חברים בירושלים והחברים במרכז נותרו במרכז, שאז גם הם לא היו רבים. הייתי נוסעת לרמת גן, לאוניברסיטה, בימים רביעי וחמישי, כי אלה ימי הלימודים שהיו לי ואז במשך חמישה ימים משתגעת מרוב חוסר מעש. לא הצלחתי להעביר את הזמן. כי אין לי כמעט תחביבים.

גם היום אין לי כמעט תחביבים, אבל אני לא מרגישה שהאבטלה מכניסה אותי לדיכאון, כי אני פורחת מבחינה חברתית, כי יש לי חובות ללימודים, כי יש לי פגישות עם הפסיכולוגית ויש לי כל מני סידורים. בימים ראשון ורביעי אני לומדת מבוקר עד ערב במסגרת מערכת השעות שיש לי במכללה. בשאר הימים אני נפגשת עם חברים, נפגשת עם הפסיכולוגית, לומדת בבית ועושה סידורים.

ביום ראשון האחרון למדתי מ8.00 עד 12.30 במכללה במסגרת ההדרכת שחיה, מיד אחר כך חברה שלי באה אליי לעשות עבודה להגשה ואז חזרנו למכללה כי היה לנו במערכת מ16 עד 21 במסגרת ההידרותרפיה.

ביום שני באמת לא עשיתי כלום כל היום אבל בערב א בא לישון אצלי.

בשלישי בבוקר א ואני בילינו ביחד ואז הוא יצא מביתי, מיד התיישבתי ללמוד למבחן באנטומיה, אחר כך יצאתי מהבית והלכתי למכללה כי חברה ואני היינו צריכות לראיין אדם נכה במסגרת העבודה להגשה שאנחנו עושות, אז נפגשנו איתו במכללה, מיד אחר כך נפגשתי עם עדוש ידידי (ישבנו בארומה ואחר כך הלכנו לקניון כי הייתי צריכה לקנות צעיף וכפפות וכובע) ואז הוא החזיר אותי הביתה. פחות משעה אחר כך יצאתי מהבית כדי ללכת לפסיכולוגית שלי. 

ביום רביעי היו לי לימודים במכללה מ8:30 עד 16:30 ואז חזרתי הביתה, בערב צוצו חברתי באה אליי ואחרי זה א בא לישון אצלי.

ביום חמישי בבוקר א יצא מביתי. למדתי כמה שעות במהלך היום למבחן באנטומיה. בערב הלכתי לדורה חברתי.

גם דברים שקשורים לדירה אין לי ברירה אלא לעשות. לא נשארו לי תחתונים נקיים וגם לא ג'ינסים נקיים אז לפני יומיים עשיתי כביסה ותליתי ומיד אחרי שהיא תתייבש, אני מתכוונת לעשות כביסה של מצעים ומגבות ולתלות גם אותה. רצתי לבנק לפני כמה ימים לשלם חשבון חשמל. היום קמתי מהמיטה ב14.45 ומבלי לשתות משהו קודם אפילו, מיד לבשתי מעיל מעל הפיג'מה ורצתי לסופר, כי חששתי שהם סוגרים ב15 ואז לא יהיה לי אוכל לשבת, כי המקרר התרוקן לגמרי אתמול. בסוף הסתבר שהם סגרו ב14.30 אבל הסכימו לעשות לי ג'סטה, בתנאי שאבחר את המוצרים תוך שתי דקות אז לקחתי מהר בגטים, קצת ירקות, גבנ"ץ, עוגיות, זיתים, חבילת שניצלים קפואים וחלב ורצתי לקופה. גיליתי ששכחתי את כרטיס האשראי שלי בבית ומזל שלגמרי במקרה פנקס הצ'קים שלי היה עליי. אני חייבת היום לעשות כלים. הכיור כבר עולה על גדותיו.

אולי זה רק הגיוני שלא בא לי לצאת מהבית ובטח שלא לצאת מהבית לעבודה. בחוץ יש סופת ברקים ורעמים ומבול וטמפרטורה נורא נמוכה. מזל שאני כבר לא גרה בירושלים כי היה בלילה בירושלים טמפורה מתחת לאפס ויש שלג, וגם כשהשלג יפוג - ימשיך להיות קור של שלג. איך אפשר לתפקד במזג אוויר כזה? זו גם הסיבה שלא חזרתי בסופשבוע הזה לירושלים. אי אפשר להסתובב בחוץ בקור הזה. וגם הכבישים חסומים בירושלים בגלל השלג.

מזל שיש לי את הלימודים. לא טוב לאדם שאין לו שום מחויבות והוא רק שורץ בבית בחוסר מעש או רק מבלה. אני אוהבת את הלימודים שלי מאד. כל מה שקשור לילדים עם צרכים מיוחדים ובכלל לצרכים מיוחדים הוא מרתק בעיניי. למדנו על הפרעות קשב וריכוז, לקויות למידה ובעיות בוויסות תחושתי שאת כל זה יש לי, אז יכולתי בהחלט להתחבר לזה. למדנו גם על בעיות על קו האוטיזם, שאת זה אין לי, אבל יש לאן.וי.אל.די כמה מאפיינים דומים לאספרגר, אז גם עם זה הזדהיתי. תכלס, החומר היחיד שלמדנו שאני לא חווה על בשרי זה בעיות ניוון שרירים, ברוך השם. אני לא אוהבת ללמוד אנטומיה, אבל אין ברירה. ואני גם אוהבת להיות בבריכה, גם במסגרת ההידרו וגם במסגרת הדרכת השחייה, אוהבת לשחות ואוהבת את זה שאני לומדת משהו שקשור לתרפיה. אני גם נורא שמחה שהלימודים האלה בעזרת השם יתנו לי מקצוע. עוד שבעה חודשים אני מסיימת אותם ויוצאת עם שתי תעודות שנותנות מקצוע, לשוק העבודה. נו מור עבודות בסקרים או בקפטריה.

זה שיש לי אן.וי.אל.די משפיע על השביזות שלי. חיי היומיום, האינטרקציה החברתית, הקודים החברתיים, הפרטיים הטכניים. זה שאני אימפולסיבית ועושה בעיות בשיפוט. זה שנורא קשה לי לשתוק לרגע. כל זה נורא קשה לי. אני מותשת. נמאס לי להרגיש שאני פריק שואו. אני רוצה להימצא רק בקרבת א ובקרבת ידידיי וחברותיי ובקרב משפחתי האוהבת. לא בא לי על שאר האנשים בעולם. כבר גיליתי שכמעט כל מי שלא חבר שלי - מסתכל עליי בעין עקומה והרבה פעמים גם מרכל עליי. גיליתי את זה גם על חלק החבר'ה מהלימודים, שהם לא חברים שלי. אז אני נצמדת לחברות שלי מהלימודים ומנסה לא לשים על האחרים, אבל זה פוגע בי בכל זאת. גיליתי שאפילו חלק מהמרצים מסתכלים עליי בעין עקומה.

אגב, לפני כמה ימים ראיתי את הסרט "קוראים לי סם" והזדהיתי עם הדמות הראשית שם, לא מהבחינה הזאת שיש לו פיגור שכלי או מהבחינה הזאת שהוא נלחם להחזיר את הבת שלו אליו, אלא מהבחינה הזאת שבכל מקום אנשים בוחנים אותו ושופטים אותו והוא מתקשה להתאים את עצמו לקודים החברתיים. הוא אפילו לא יודע מה הם.

עכשיו אני חייבת ללכת ללמוד למבחן באנטומיה. אני מאחלת לקוראיי שבת שלום.

שלכם,

נונה.