היי,

אני עובדת בסקרים. כפי שכבר כתבתי בפוסט הקודם, זה לא פסגת חלומותיי בתור אקדמאית, אבל מאד מתאים לי שזה כל כך קרוב לי הביתה, במרחק חמש דקות הליכה מהלימודים, עם גמישות מטורפת במשמרות (אני יכולה לקבוע כמה משמרות שאני רוצה) ועבודה שאני יודעת בוודאות שאני טובה בה. אם לא הייתי סטודנטית - לא הייתי הולכת לעבוד שם, אבל אני סטודנטית. אני בחובות, במצטבר, של עשרות אלפי שקלים לחברת האשראי ולבנק, אז אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפנק וחייבת להתפרנס ממה שאפשר.

בכלל, אני חושבת שעבודה בסקרים טובה רק למי שיש לו סיבה לעבוד שם. מי שסטודנט, למשל. דוגמא נוספת זה אדם שעובד במשרה מלאה או במשרה חלקית ומחפש השלמת הכנסה. למשל, במוקד הקודם שעבדתי בו בסקרים הייתה עובדת סוציאלית שעבדה בתחום שלה כל יום מ8.00 עד 16.00 ובאה לעבוד בסקרים פעמיים בשבוע מ16.00 עד 22.00 בשביל להרוויח עוד אלף שקל בחודש. אין בזה שום בושה. זה ממש בסדר גמור. עבודה בסקרים גם טובה למי שמחפש עבודה ולא רוצה בנתיים לשבת בבית ולטפס על הקירות.

אבל אני חושבת שאם אדם, בשנות השלושים לחייו, רק עובד בסקרים במשך שנים וכל הסיבות שכרגע ציינתי לא רלוונטיות לגביו - אז חבל. שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, אבל זה נראה לי חבל. לא חסרים אנשים בשנות השלושים לחייהם שגרים בבית של ההורים ורק עובדים לפעמים חמש-שש שעות ביום בסקרים. אני חושבת שמדובר על כך שהם רוצים להקטין ראש וזה לגיטימי, אבל שמתי לב שהם כולם רווקים. אם אדם לא מוכן להשקיע בעבודה - בדרך כלל הוא גם לא מוכן להשקיע בתחומים אחרים בחיים. בובי האקס שלי הוא דוגמה קיצונית ומצוינת.

מסתבר שעדוש ידידי וג'ינג'ית חברתי גם החליטו שהם רוצים לבוא לעבוד איתי והם מתחילים בשבוע הבא. את עדוש הכרתי במוקד הקודם בו עבדתי בסקרים, הוא סטודנט ומחפש עבודה עם שעות גמישות. ג'ינג'ית, שעבדה איתי בחברת האשראי והתפטרה לפני כמה שבועות, החליטה לבוא לעבוד בסקרים, בזמן שהיא מחפשת עבודה אחרת, כי בינתיים היא לא מוצאת כלום. יש מצב שגם כשתמצא - תמשיך לעבוד במקביל בסקרים בשביל השלמת הכנסה. זה מתקשר יופי לפסקה הקודמת.

היה איזה קטע מצחיק שמישהי מהעבודה פיתחה איתי שיחה ושאלה אותי שאלות:

"דרך מי הגעת לכאן?"

"דרך דורה חברה שלי". (הרי דורה עובדת במוקד הזה).

"ואיך הכרת אותה?" 

"עבדנו פעם ביחד". (הרי הכרתי את דורה כשעבדתי במוקד קודם של סקרים).

"ויש לך חבר?"

"כן". 

"איך הכרת אותו?"

"עבדנו פעם ביחד". (הרי א עובד בחברת האשראי ושם הכרנו).

"ואת גרה עם ההורים?"

"לא, עם שותף."

"ואיך הכרתם?"

"עבדנו פעם ביחד". (הרי הכרתי את אף פחוס כשעבדנו ביחד בסקרים במוקד הקודם).

"וואו, את ממש מלקטת אנשים מכל מקום עבודה!"

בטח הבחורה הזו תשאל גם עדוש ואת ג'ינג'ית איך הם הגיעו למוקד כשהם יתחילו לעבוד שם שבוע הבא ואז גם הם יגידו שדרכי ושאנחנו מכירים כי עבדנו פעם ביחד. ג'ינג'ית בחברת האשראי (בה הכרתי גם את א) ועדוש במוקד הקודם של הסקרים (באותו מוקד הכרתי גם את אף פחוס ודורה). 

ועוד דבר שיש לי להגיד על המוקד הזה: הרבה יותר נוח לעבוד בו מאשר במוקד הקודם שעבדתי בו בסקרים. במוקד הקודם דרשו לפחות שתי משמרות בשבוע ואני התלהבתי שאני יכולה להגיע שבוע אחד פעמיים, שבוע אחרי זה ארבע פעמים, שבוע אחרי זה פעמיים, שבוע אחרי זה שלוש פעמים, בקיצור לקבוע כמה משמרות שאני רוצה, כל עוד אני עומדת בלפחות פעמיים בשבוע. פה זה גמיש יותר. דורה עובדת פעמיים בחודש. אין דרישה לשתי משמרות בשבוע. הם באו עכשיו בדרישה חדשה לבוא חמש פעמים בחודש (שגם זה כלום. זה יוצא פעם בשבוע), אבל גם בא הם לא עומדים. 

עוד יתרון זה שבניגוד למוקד הקודם בו משמרת ערב הייתה מ16 עד 22 אז פה משמרת היא מ15 עד 20. זה הרבה יותר נוח, כי ככה יש חיים אחרי העבודה. זה גם נראה לי חוצפה להתקשר לסקור אנשים ב22 בלילה.

והיתרון המשמעותי ביותר בעיניי: בניגוד למוקד הקודם, בו היה יעד כלומר כמות סקרים שהיה צריך לעמוד בה וקירצצו לנו לעמוד ביעד וצעקו לנו באוזן "להתעורר!!!" אז פה בכלל אין יעד. התמריץ במוקד הקודם היה שאם נעמוד ביעד - נלך הביתה יותר מוקדם עם כסף עד סוף המשמרת. אני מעדיפה את המצב הנוכחי שבו אני עובדת בשלווה. לא רק שאין יעד - השיחות גם לא מוקלטות ומשתמשים בדפים במקום במחשב. זה יוצר אווירה נינוחה. ואני עדיין עובדת ולא זורקת זין כי יש לי מוסר עבודה.

ונעבור לנושא הלימודים: בזמן האחרון תפסתי ביטחון לגבי הלימודים. ביום שלישי האחרון הייתה לי פגישה עם הפסיכולוגית שלי, בה סיפרתי לה עד כמה אני יותר ויותר משתכנעת שאצליח לגבור על כל המכשולים ושאני אוסמך ושאהיה טובה בעבודה.

אבל ביום רביעי שוב נטרפו לי כל הקלפים ועכשיו שוב ספקות מציפים את לבי. העניין הוא שקיבלתי תוצאות של מבחנים. בבוחן בפיזיולוגיה של המאמץ, במסגרת הדרכת שחייה, נכשלתי, אבל לא לקחתי את זה קשה, כי ידעתי שניגשתי לזה כשאני לא מספיק מוכנה ולא נורא לעשות מועד ב על חומר של 12 עמודים, אבל לחרדתי, תדהמתי ולצערי גיליתי שנכשלתי גם במבחן הענק בהידרותרפיה. קיבלתי 59. לא יאומן. עובר זה 60 ואני קיבלתי 59. מרפי בן אלף זונות.

למבחן הזה בהידרו התכוננתי כמו משוגעת, הרגשתי שאני יודעת את החומר על בוריו. אני זוכרת שבבוקר של המבחן תכננתי איך כשאקבל את התוצאות אז אכתוב סטטוס בפייסבוק:"95 במבחן בהידרותרפיה!!!!" היו שם כמה שאלות טריקיות, שלא הייתי בטוחה לגביהם, אבל אחרי המבחן הרכזת של התעודה פתרה את השאלות על הלוח ואני חישבתי בפירוש שאקבל 70 ומשהו. ידעתי שצריך רק לעבור, כי אין חשיבות לממוצע בלימודי תעודה ולכן השלמתי עם זה. אבל זה כל כך לא הגיוני בעיניי שקיבלתי 59. אולי יש לה טעות בחישוב הנקודות.

אחרי שהיא הודיעה לי את זה - בדיוק נגמר החלק של הלימוד בכיתה והיינו צריכים להיכנס למים. הייתה קצת הפסקה בין לבין, אז ישבתי בחוץ עם החברות שלי (שגם הן נכשלו) והתחלתי לבכות. הן ניחמו אותי. השתדלתי להתאפס על עצמי, כי זה ממש פידח אותי לבכות, כשכל הסטודנטים רואים אותי. התארגנו להיכנס למים. עשינו לנו אירובי בבריכה והמוזיקה המקפיצה רוממה קצת את רוחי. אבל זאת שהעבירה לנו את האירובי כל הזמן הסתכלה עליי וזה עצבן אותי. זה מטריף שבוחנים כל תזוזה שלך, כשאתה מתוסכל.

ואז הרכזת של התעודה קראה לי ושאלה:"למה את לא עושה מה שהמדריכה אומרת?" אמרתי לה שאני כן עושה ואז היא אמרה בטון המתנשא של האשכנזייה המתה שלה:"היא אומרת שאת לא עושה. את מרגישה שאת עושה?" אמרתי לה שאני משתדלת וחזרתי לכולם. עכשיו כבר לא יכולתי להתאפס על עצמי. ואז כשהמדריכה הסתכלה עליי וסימנה לי לחייך - התחלתי שוב לבכות ויצאתי מהבריכה. הרכזת של התעודה שאלה מה קרה, אמרתי לה שאין לי מצב רוח וברחתי הצידה. חברה שלי באה אחריי ולא עזבה אותי עד שהשתכנעתי לחזור למים (בכלל, לאורך כל היום, חברות שלי מאד דאגו והאכפתיות שלהם מאד החמיאה לי). סיימנו שם את התרגילים ואז הלכנו למלתחות להתארגן.

גם שם ירדו לי דמעות. לא הצלחתי להתגבר. היה שיעור של עוד שעה וחצי בכיתה אחר כך, אבל אני הלכתי הביתה. פעם ראשונה שאני הולכת מוקדם. אני בטוחה שאוכל להשלים את זה. 

נסעתי הביתה, נכנסתי למיטה ובכיתי עד שנרדמתי. בערב א המתוק שלי הגיע. הוא חיבק אותי והקשיב לי ותמך בי ועודד אותי. אני כל כך אוהבת אותו.

אני יודעת שזה לא סוף העולם. אני יודעת שיש מועד ב ושאשפר במועד ב עד שאעבור. אבל עבר לי בראש שהיו שלושה מבחנים: אחד על כל החומר העיוני בהידרו, אחד בפיזיולוגיה של המאמץ במסגרת הדרכת שחייה ואחד באנטומיה. בהידרו נכשלתי, בפיזיולוגיה נכשלתי ובאנטומיה אין עדיין תוצאות, אבל היה לי קשה ויש סיכוי גבוה שנכשלתי. מה זה אומר אם אני נכשלת בשלושה מבחנים מתוך שלוש? זה לא אומר שאני במקצוע הלא נכון?

אני יודעת שאני לא לבד במערכה. גם החברות שלי נכשלו במבחן בהידרו וגם במבחן בפיזיולוגיה. אני לא יודעת מה הציונים של כולם, אבל אני יודעת על 4 מתוך 17 בהידרותרפיה שנכשלו במבחן. זה יוצא רבע כיתה. זה הרבה. בפיזיולוגיה אני גם לא יודעת מה הציונים של כולם, אבל אני יודעת על שלוש מתוך 12 שנכשלו במבחן. זה גם יוצא רבע כיתה. ואין לי ספק שהרבה, כולל חברותיי, נכשלו גם באנטומיה, כי זה קשה מאד למי שאין לו רקע בתחום. 

אבל עבר לי בראש שאם אני נכשלת במבחנים וגם קשה לי בשחייה, שאנחנו לומדים במסגרת הדרכת השחייה וקשה לי עם המוטוריקה במים, שנדרשת במסגרת ההידרותרפיה - אז מה נשאר? צוצו חברתי אמרה לי שיש הבדל בין קשה לבין בלתי אפשרי, ושאם אני מצליחה להתמודד ואם אצליח לעבור במועדי ב את המבחנים ולשפר את השחייה שלי ואת השליטה שלי במוטוריקה בהידרותרפיה אז זה בסדר גמור שקשה לי. להרבה אנשים קשה. גם אף פחוס אמר שכלמד רנטגן אז מלא אנשים נכשלו במלא מבחנים ובסוף כולם הוסמכו. 

יהיה בסדר בעזרת השם. אני אקרע את התחת עד שאצליח ואז הניצחון של קבלת התעודה, יהיה הרבה יותר מתוק, מאשר למישהו שעבר את זה חלק וללא קשיים.

אגב, התחלתי סטאז'. אף פחוס אומר שהסטאז' הרבה יותר קריטי מהמבחנים על הנייר, כי שם רואים את העבודה בפועל. אני מתכוונת להשקיע בו כל מה שנדרש. 

שבת שלום.

שלכם,

נונה.