לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


רק על עצמי לספר ידעתי

Avatarכינוי: 

בת: 37





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2018    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2018

כותבת פוסט זה היא אישה נשואה


היי,


בשעה טובה וגם מוצלחת, התחתנתי לפני שבועיים. הייתה חתונה מאד מרגשת. השקענו בה והכול יצא באמת מאד מוצלח.


מבחינת היחסים אני מרגישה שכלום לא השתנה בדינמיקה. אנחנו ביחד כבר כמעט שנתיים וחצי, גרים ביחד רשמית כבר שנה וכמה חודשים (וגם לפני כן שכרתי דירה לבד ובעלי, שאז היה החבר שלי, היה מגיע כמעט כל יום וישן אצלי כמעט כל לילה).

 

הדבר הכי סמלי הוא שאפילו יצאנו מהבית וחזרנו הביתה.

לא התארגנתי במלון, אלא הבאתי מישהי שתאפר ותסרק אותי בבית (והייתה איתי כל הזמן חברה שאותה בחורה איפרה גם אותה) ואז הגיע צלם לצלם ברגעי התארגנות אחרונים ואז בעלי (שהתארגן בבית ההורים שלו ואז הלך לחנות שבו קישטו לו את האוטו והביאו לו את הזר בשבילי ואז הלך לאסוף חבר) הגיע ונתן לי את הזר, הצלם צילם את רגע המפגש ואז הלכנו להצטלם באגם, בלווית המלווים, ומשם לאולם האירועים.

גם מיד אחרי החתונה, לא הלכנו למלון אלא חזרנו הביתה.

אני חושבת שזה מאד מסמל עד כמה כלום לא השתנה ביחסים. יצאנו מהבית, לבושים בבגדי חתן-כלה וחזרנו מיד אחרי אחרי החתונה בדיוק לאותו בית.

 

אני חושבת שזה שיש לנו עכשיו חותמת מהרבנות לא משנה כהוא זה את היחסים ביננו, אפילו לא רציתי להתחתן ברבנות ועשיתי זאת כי בעלי יותר מסורתי ממני וזה היה חשוב לו, אז כיבדתי אותו.

אבל אני יודעת שיש לחתונה משמעויות מבחינת המדינה, מבחינה חברתית ומבחינת מה שהחתונה מסמלת.


ביום חמישי, כמה ימים לפני החתונה, החברות שלי והאחיות שלי עשו לי מסיבת רווקות מאד מושקעת, שהיה בה מאד שמח ומאד נהניתי. באתי לבושה בלבן. קודם היינו בפאב בו השתכרתי תחת ואז הלכנו למועדון קריוקי, שם כולן שרו ורקדו ועשו שמח.

הביאו לי בלוני הליום ענקיים בצורת שמלת כלה, בצורת שמפניה ובצורת טבעת, נתנו לי במתנה בקבוק שמפניה שהיה כתוב עליו "מסיבת רווקות נונה כהן" וגם נתנו לי במתנה בייבידול.

שמו לי סרט כמו של מלכת יופי שהיה כתוב עליו "ברייד תו בי", שמו לי טול והינומה מצחיקה, הביאו שלטים מצחיקים על מקל ונשיקות על מקל, הביאו שרשראות פרחוניות וזוהרים, הביאו לכל אחת מהבנות עט שנראה כמו אודם ועליו כתוב "מסיבת רווקות נונה כהן", תלו שלטים על קירות מועדון הקריוקי. באמת שמאד השקיעו. גם לא נתנו לי לשלם על כלום.


יום למחרת, הרי זה יום שישי, נסעתי לירושלים ועשיתי עם אימא שלי ודודה שלי הפרשת חלה. סירבתי לעשות מזה אירוע גדול. רציתי לעשות רק עם אימא שלי ואחותי. בסוף אחותי לא יכלה, אבל דודה שלי הציעה את עצמה. היה נחמד. שמנו שירים בפרסית והכנו חלה, ממנה לקחנו עשירית ששרפנו וזרקנו. רקדנו והשתטנו ואחרי שהחלות היו מוכנות, גם נסענו לחלק אותן לחברות של אימא שלי.

בעלי הצטרף לבית הוריי בירושלים בערב אחרי שסיים לעבוד.


בשבת טיילתי עם בעלי וההורים שלי בירושלים.


ביום ראשון, הלכתי למדידות אחרונות של שמלת הכלה, עם אימא שלי ואימא של בעלי. השמלה כבר הייתה מוכנה ונשארו בה רק תיקונים קטנים ואחרונים. למשל, הפריע לי שהשמלה נשמטת לי על הכתף אז המוכרת הציעה לתפור לי שורה של פנינים בעורף ואז אימא של בעלי הציעה שתתפור  שלוש שורות של פנינים. זה מאד שדרג את השמלה. לא רציתי שרשרת פנינים, כי זה מציק לי על העור אז שורות הפנינים מאחור מאד היו במקום. בנוסף, היה לי ביום החתונה עגילי פנינה וקישוטים מפנינים בשיער מאחור, אז זה מאד התאים והיה מאד יפה.


ביום שני הלכתי למקווה בלווית חברה. סירבתי לעשות הילולת מקווה. הלכתי רק עם חברה אחת ואח"כ הלכנו אליי הביתה והיא זרקה עליי סוכריות ורקדנו לצלילי שירים חסידיים. היה נחמד.


ביום שלישי, פעמיים כי טוב, הגיע היום הגדול של החתונה.

המשפחה עשתה לנו קליפ מאד מושקע באולפן הקלטות, שהקרינו באמצע החתונה. מאז אנחנו לא מפסיקים לצפות בו בלופ.

כולם רקדו ושמחו בשמחתנו. באמת שהייתה חתונה מושלמת. כולם אמרו שהאוכל היה מעולה, שהתמונות שלנו שהציגו באולם היו מהממות, שהקליפ היה מדהים, שהמוזיקה הייתה טובה. כולם מאד נהנו.

כולם גם החמיאו לי מאד על שנראיתי ואמרו שהייתי ממש יפהפיה. לא סתם עשיתי כל כך הרבה מדידות של השמלה ולא סתם איפרו וסירקו אותי במשך חמש שעות ביום של החתונה. השמלה החמיאה לי בכל רובד אפשרי, הצמה המיוחדת בשיערי החמיאה לי וגם האיפור הרב על פניי היה נראה מצויין. 

אני בכלל הייתי באופוריה מטורפת ונהניתי בטירוף מכל רגע. כל המתח שהיה בי התפוגג ושמחה מטורפת מילאה את מקומו. לא הפסקתי לרקוד לרגע.

גם לשמחתנו הרבה כול מי שהבטיח להגיע - הגיע. יצאנו ברווח ועשו לנו מאד מאד שמח.

גם מאד שמחתי, שבעלי שלעולם לא רוקד, רקד כל הערב. ממש הרים את המקום יחד איתי ועם שאר המוזמנים.

גם שמחתי מאד שהוא אומנם שתה, אבל לא השתכר. לא רציתי שהוא ישתכר ויהרוס לעצמו, לי ולכל המוזמנים את הערב, ולשמחתי הרבה הוא הבין את זה ושתה רק ארבע כוסות, מה שרומם את רוחו, אבל עדיין שלט בעצמו לגמרי (הוא תיכנן להשתכר כדי להשתחרר ולרקוד, ואני ביקשתי שלא ישתכר והוא כיבד את בקשתי).


ביום רביעי, הרי הוא היום שאחרי החתונה, נחנו קצת בבית, והלכנו לבנק להפקיד את כל השיקים והכסף שקיבלנו מהמוזמנים לחתונה.

היה קצת בלגן כי יום למחרת היה צפוי שבת חתן (במשפחה של בעלי עושים שבת חתן ביום חמישי או ביום שני, כי הם לא רוצים לעשות בשבת, כדי שאנשים לא ינהגו לבית כנסת ואילו הימים שני וחמישי הם ימים של הוצאת ספר תורה) והסתבר שאין לנו מניין, כי אנשים ביטלו ברגע האחרון. אבל לשמחתי הרבה זה הסתדר.


ביום חמישי היה את שבת החתן. קצת חששתי ממנה. אני סולדת מכך שלגברים יש אולם גדול ויפה ולנשים יש שורה של כיסאות מרפסת בעזרת נשים. אני סולדת מכך שרק הגבר עולה לתורה והאישה לא (גם בחתונה הפריע לי שרק הגבר חותם על הכתובה, שמבחינתי זה אומר שהוא קונה אותי ועושה העברת בעלות ורק הגבר מדבר בחופה ורק הוא שובר את הכוס. זה דברים שהטרידו אותי לפני החתונה, אבל בחתונה עצמה הייתי כל כך מאושרת, שלא ייחסתי לזה חשיבות) אבל היה מאד מוצלח. הרב שר ושימח את כולנו ואני ושאר הנשים לא הפסקנו לזרוק סוכריות ולשיר ולצחוק. דווקא מאד נהניתי ואני יודעת שבעלי בכלל נהנה.

אחרי זה הצטלמתי עם בעלי ועם שאר המשפחה בבית הכנסת, אכלנו ביחד כיבוד קל, הלכנו קצת לבית של ההורים של בעלי, יחד עם עוד כמה קרובי משפחה שלו וגם עם ההורים שלי ובצהריים נסענו ישר משם לצימר למיני ירח דבש לחמשוש.

 

תמיד כשאנחנו נוסעים לאיזשהו מקום, אנחנו מחפשים טיולים ומחפשים אקסטרים, אבל הפעם חיפשנו רק לנוח ולנפוש. רצינו מלון פאר, אבל לא מצאנו בשום מלון ג'קוזי פרטי רק בשבילנו וגם כששמעו שזה ירח דבש, הציעו לנו סוויטה בגודל 55 מטר במחיר 10,000 ש"ח.


בצימר היה פשוט מושלם.

היה לנו ג'קוזי אישי רק לשנינו, מבלי שיהיו בכלל אנשים אחרים בסביבתנו, וגם סאונה אישית רק בשבילנו. 

אפילו האמבטיה הייתה זוגית ועם מקום לשני אנשים לשכב זה לצד זה ומקום לשים את הראשים.

הזמנו מסאז' זוגי והזמנו שלוש ארוחות ביום עד החדר (ארוחת בוקר מטעם המקום וארוחת צהריים וערב הזמנו ממסעדות).

הכי נהנינו בעולם.

היינו כל היום בג'קוזי. נחנו הרבה, עשינו סקס, עשינו אמבטיית קצף ביחד, היינו בסאונה, ראינו טלוזיה מחובקים. היינו זקוקים למנוחה, כי היינו גמורים מכל ההכנות ומכל המתח שהיה לקראת החתונה. כמעט לא ישנתי במשך שבוע וחצי והחמשוש הזה הייתה הזדמנות מצוינת לנוח ולמלא מצברים. באמת שהיה מושלם.

הצימר עלה רק 1,600 ש"ח.


במוצ"ש עברנו אצל דוד שלי, שגר במקרה קרוב לצימר, כדי להגיד לו שלום ולשתות קפה ואז חזרנו הביתה.


ביום ראשון כבר חזרנו לעבודה ולשגרה.


אז מה עכשיו?


אני מאד מאושרת מהזוגיות שלי עם בעלי. אנחנו מאד אוהבים זה את זו, החברים הכי טובים ויש ביננו אמון וכבוד והכלה וכל מה שצריך לשם קיום זוגיות פורה.


אני מודאגת מנושא הילדים. אני חושבת שאני לא בשלה להיות אימא וחוששת שלעולם לא אהיה בשלה. אני גם לא רוצה לגור בירושלים, ליד ההורים שלי (יש לי רק זכרונות רעים מהעיר הזאת) ולא רוצה לגור בעיר במרכז בה ההורים שלו גרים (זה נמצא רק 11 קילומטרים מהבית שלנו, אבל לי אין רישיון והנשים שם לא נוהגות מחוץ לעיר הזאת), משלל סיבות כמו למשל שהמנטליות שם חונקת אותי (כולם גרים אחד ליד השני, כל הנשים לא עובדות וכל היום נפגשות ללכת לקניון. אלה לא חיים שאני רוצה), אפילו לאנשים ממוצעים קשה לגדל ילדים בלי עזרה צמודה של ההורים, אז לאדם עם קשיים כמו שלי, זה בכלל נשמע לי בלתי אפשרי.

סתם דוגמא: אני לא מצליחה לקום בבוקר מהמיטה ואז מגיעה לעבודה מאוחר. כשיש ילד, אין דבר כזה. הבנתי שהם מתעוררים כל הזמן בלילה ואז מתעוררים סופית ב-4:30 לפנות בוקר. אני גם לא בטוחה שבעלי בשל לגידול ילדים.


אני נמסה למראה ילדים. אני הכי אוהבת בעולם את האחיינים שלי. אבל יש הבדל בין להיות אימא טובה לבין להיות דודה טובה. בתור דודה אני רואה אותם פעם ב-. אני מנשנשת אותם, מחבקת אותם, משחקת איתם קצת ואז כל אחד הולך לביתו. אני לא צריכה לקום אליהם בלילות. אני לא צריכה להיות אחראית לחינוך שלהם או לבריאות שלהם. שלא לדבר על זה שאני לא צריכה להיות אחראית לבריאות הנפשית שלהם. לא בא לי לצלק ילד עד עמקי נשמתו.


אימא שלי הציעה כבר מזמן שנלך לטיפול זוגי. סירבנו, בטענה שטיפול נועד לזוגות שיש להם בעיות בזוגיות, לעומת הזוגיות שלנו שהיא נהדרת. או שטיפול נועד כדי להדריך הורים איך לטפל בילדיהם, אבל לנו אין עדיין ילדים.

היום אני מבינה שכנראה אנחנו זקוקים לטיפול זוגי, כדי להתייעץ האם להביא ילדים.


אמרתי לבעלי שאני לא מבטיחה לו שיהיו לנו ילדים. אני יודעת שהוא מאד רוצה ילדים, אבל הוא מאד אוהב אותי ועוד יותר רוצה להיות איתי, אז הוא אמר שזה בסדר ושלא יעזוב אותי, גם אם לא יהיו לנו ילדים.


אבל אני חוששת שנתעורר בגיל 50 בבית ריק ואז הוא יאשים אותי. מצד שני, אם נביא ילדים ואני אהיה אימא גרועה אז אולי גם על זה הוא לא יסלח לי. אני לא יודעת מה לעשות.


מה שכן, לא צריך להכניס את עצמנו ללחץ. אני יודעת שמקובל במשפחה של בעלי להיכנס להיריון בחודש הראשון של הנישואים ושתשעה או עשרה חודשים אחרי החתונה, כבר נולד תינוק, אבל זה לא אומר שככה גם אנחנו צריכים לנהוג. אנחנו יכולים לחכות שנה-שנתיים.

 

אומנם אנחנו לא מאד צעירים, אבל ממש לא זקנים (אני בת 31 ובעלי בן 37 וחצי). בכל מקרה, אין שום סיכוי שנביא יותר משני ילדים. אז אפשר נגיד להביא ילד ראשון כשאהיה בת 33 (ובעלי יהיה בן 39) וילד שני כשאהיה בת 36 (ובעלי יהיה בן 42).  או להסתפק רק בילד אחד.


בינתיים אפשר להמשיך לבנות את הזוגיות ולהנות ממנה.


אגב, מצבנו הכלכלי הוא סבבה. יש לכל אחד חשבון אישי משלו עם ההכנסות שלו (לו הכנסה מהמשכורת בעבודה ולי הכנסות מהמשכורת בעבודה, מביטוח לאומי וממשרד השיכון) ובנוסף יש לנו חשבון משותף. 

אנחנו לא לוקחים מההורים שקל כבר שנים, אבל לכבוד החתונה כל זוג הורים נתן לנו 50,000 ש"ח. הפקדנו את ה-100,000 ש"ח האלה בחשבון משותף.

יחד עם כל ההוצאות לחתונה ועוד הוצאות מסביב לחתונה ויחד עם ההכנסות מהחתונה, וגם זה שנשאר קצת כסף בחשבון גם בלי ההכנסות מהחתונה, יצא שיש עכשיו בחשבון המשותף כמעט 80,000 ש"ח שזה מעולה.

בנוסף, יש לי בחשבון האישי שלי בערך 73,000 ש"ח שחסכתי.

ולבעלי גם יש איזה 35,000 ש"ח בחשבון שלו.

ביחד זה כמעט 200,000 ש"ח. 

ואל תשכחו שיש לנו הכנסות כל חודש, יש לנו גם קרנות השתלמות (אחרי שש שנים בעבודה אקבל 35,000 ש"ח ואני שם כבר כמעט ארבע שנים), יש תוכנית חיסכון שההורים שלי פתחו לי כשנולדתי והצטבר שם 135,000 ש"ח שהם אמרו שיתנו לי כשאתחתן (אבל עדיין לא דיברתי איתם על זה. נראה לי אשאיר את הכסף שם שימשיך לצבור ריבית) ויש גם את ההורים שלו, שבמצב כלכלי סבבה ואם נרצה, הם יעזרו, אבל אני לא אוהבת לבקש מהם עזרה.


רפרפתי על פוסטים קודמים בבלוג. עניין אותי איפה הייתי בנובמבר 2014, לפני ארבע שנים.

ההבדל בין אז לבין היום הוא תהומי.

הייתי בחובות של 40,000 ש"ח, שכבתי עם כל מה שזז, הייתי מובטלת ומדוכאת.

והיום אני בזוגיות מפרה ומעולה, עם אהבת חיי שאני גם אהבת חייו, אני במצב כלכלי טוב, אני מחזיקה את אותו מקום עבודה כמעט ארבע שנים (אחרי שעברתי יותר מ-25 מקומות עבודה), אני ביחסים טובים עם הוריי ובמצב חברתי טוב (למרות שקצת הזנחתי חיי חברה, כי אני כבר עם החבר הכי טוב שלי כל הזמן).  

אם מישהו היה אומר לי אז שאגיע למצב של היום - הייתי צוחקת לו בפרצוף.

זה גם מה שמנחם אותי לגבי המשוכה של ילדים. עברתי כל כך הרבה משוכות ותמיד הצלחתי לצלוח אותן ועכשיו יש לי גם שותף למסע בחיים. אני כבר לא לבד. אז בכלל נהדר.


שאו ברכה.


שלכם,

נונה.

נכתב על ידי , 7/11/2018 09:42  
31 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של הבוחן העליון ב-3/1/2024 21:26



380,636
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , משפחתי וחיות אחרות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנונה כהן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נונה כהן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)