היי,

הייתה לי היום פגישה שנייה עם הפסיכולוגית שעשתה לי את האבחון לא מזמן (בוא נקרא לה בבלוג ר) ועם פסיכולוגית נוספת (בוא נקרא לה בבלוג ק). הייתה אמורה להיות רק פגישה אחת, אבל ר הרגישה שהפגישה הראשונה לא הייתה מספיק ממצה. בהתחלה אמרתי לעצמי בצחוק שהיא אומנם שאלה אותי אם אני מכפתרת לבד את כפתורי החולצה, אבל שכחה לשאול אם אני שורכת את השרוכים בנעליים בעצמי, אבל אחר כך הבנתי שזה כנראה אומר שהיא הבינה שהאבחון הראשון לא היה רלוונטי עבורי, כי אני ברמה תפקודית הרבה יותר גבוהה. אגב, כשסיפרתי את לידידי בוריס אז הוא אמר בצחוק שזה יכול להיות גם לכיוון השני. גיחי גיחי לא מצחיק.

טוב, נו. קטן עליי שלושה מבחנים אחרי שהיו לי באוניברסיטה 12 מבחנים בחודש. יש לי ביום ראשון בעוד שבועיים שני מבחנים באותו יום (אבל אין הרבה חומר לאף אחד מהם) ושבוע וחצי אחרי זה יש לי עוד מבחן אחד. יהיה בסדר. אני אתחיל ללמוד מעכשיו, כי אולי בימים שלפני המבחן אצטרך לעבוד.

אבל אני לא הולכת לעבוד שם. למה אתם שואלים? כי ביום ראשון בצהריים בעל המקום באמת התקשר אליי ואמר שהוא רוצה שאבוא בשבוע הקרוב כל יום לשלוש שעות ואז אם זה יסתדר - אתחיל לעבוד שמונה שעות ביום. הוא רצה שאבוא כבר באותו יום לשלוש שעות. אמרתי לו שאני מקבלת את הצעתו, אבל שאני רוצה להתחיל להגיע יום למחרת ולא באותו יום, כי כבר היו לי תוכניות לאותו יום. שאלתי באיזה שעה להגיע יום למחרת. הוא נשמע מאד מאוכזב ואמר שכבר יודיע לי למחרת ומיד סיים את השיחה. הבנתי שהוא החליט לא להעסיק אותי. וצדקתי. הוא באמת לא התקשר אליי היום. תכלס, אני לא מבינה מה הבעיה שלו. אני לא אמורה לקפוץ לדום כשהוא מבקש ממני להגיע בהתראה של שעתיים. מזל שלא הלכתי לעבוד שם. מה אני צריכה בוס כזה.

נונה. 

מפחיד אותי שאולי אני על קו האוטיזם.

מפחיד אותי שלעולם לא אצליח להתמסד ולהקים משפחה.

מפחיד אותי שהעולם גדול עליי.

מפחיד אותי שאני לא יודעת לתחזק בית.

מפחיד אותי שאני פריק שואו.

מפחיד אותי שלא תהיה לי קריירה.

מפחיד אותי שההידרותרפיה אולי לא מתאימה לי.

מפחיד אותי לחזור להיות בדיכאון קליני. אני מרגישה שאני על הקצה.

מפחיד אותי שלעולם לא אצליח להתפרנס בכבוד ותמיד אהיה מרוששת.

מפחיד אותי שאני לא מבינה מה קורה סביבי. לא מבינה איך העולם מתנהל.

מפחיד אותי שתמיד ארגיש את הריקנות.

מפחיד אותי שרוב הזמן אני נעה בין חרדה לאדישות.

מפחיד אותי להיות לבד.

מפחיד אותי להיות ביחד.

מפחיד אותי לחיות.

מפחיד אותי למות.

מפחיד אותי שאני כבר כמעט הר אדם מרוב שעליתי במשקל וגם מפחיד אותי שאולי לעולם לא אצליח להתגבר על התאווה לנשנושים.

זה בגדול מה שמפחיד אותי.

והכי קטעים שהעולם תופס אותי כאדם עם הכי שמחת חיים שפגש מימיו. מי ידע, ליתר דיוק מי ינחש, שבשעות הפנאי כשאני לבדי אז יש לי פרצי בכי אקראיים.

היי,

יש לי הרגל לכתוב יומן של ילדה מפגרת. אני לוקחת דף פוליו, מציירת עליו ריבועים ואז מוסיפה תאריכים בכל ריבוע וכותבת מה תוכניותיי לכל יום ולפעמים גם מעדכנת בדיליי. את הימים בהם אני מבלה בירושלים אני צובעת במרקר מסוים, פגישות עם הפסיכולוגית מסומנות במרקר בצבע אחר, נסיעות בינעירוניות בצבע שונה, לימודים מסומנים במרקר נוסף ופגישות עם חברים או סידורים פשוט מוקפות בעיגול. ככה אני אוהבת. אני לא רוצה לקנות יומן. אני אוהבת שכל החודש נמצא לי על דף אחד.

ההרגל הזה נולד בתקופות מבחנים באוניברסיטה. כתבתי לי באיזה ימים המבחנים והיה לי חשוב במיוחד לראות את כל החודש על דף אחד, כדי שמיד אראה כמה ימים יש לי בין מבחן למבחן, על מנת לסדר את הלמידה שלי בצורה יעילה. 

אני זוכרת שהשרירן האקס שלי, ראה פעם את הדף המלא בריבועים ומרקרים ולעג לי. אמר שזה נראה כמו משהו של ילדה מפגרת. שלאנשים נורמלים יש יומן ושזה נראה מגוחך. אבל אני לא מבינה מה כאב לו. אם ככה אני אוהבת וככה נוח לי - מה הבעיה בזה? זה לא פוגע באף אחד. זה עניין שלי. ואני לא רוצה לשנות את זה. כפי שאומר הפתגם הידוע: אם זה לא שבור - למה לתקן את זה?

נהגתי לעשות זאת רק בתקופות מבחנים, או בתקופות בהן היו לי ממש הרבה סידורים, אבל בחודשים האחרונים פיתחתי הרגל לעשות זאת מדי יום ביומו. זה הפך נוח לא רק בשביל שאזכור מתי אני צריכה להגיע לפגישות שלי, אלא גם כדי לתעד פגישות שכבר היו. אני יכולה לקחת את הדפים ולמנות בדיוק מתי ובאיזה ימים נפגשתי עם א, אני יכולה לראות כמה פעמים הברזתי משיעורי אנטומיה, אני יכולה לראות מתי לאחרונה נשארתי בסופשבוע במרכז וכיף לי לעיין בזה לפעמים. לפעמים אני פשוט לוקחת את הדף ומעתיקה הכול מחדש בסוף החודש, כי יש כבר קשקושים ומחיקות ואני אוהבת לראות את החודש שעבר עליי בצורה מסודרת. זה גם טוב כדי לכתוב סידור עבודה וגם טוב כדי לבדוק, כשמגיעה המשכורת, אם באמת קיבלתי משכורת נכונה על כל השעות שעבדתי.

ומשהו שפתאום קלטתי שבדצמבר עבדתי רק ביום הראשון של החודש ובינואר עבדתי רק יומיים, ובכל זאת אין כמעט יום בו לא יצאתי מהבית. כל יום אני עושה משהו: בנוסף לכך שפעמיים בשבוע אני הולכת ללימודים ולכך שבסופי שבוע אני נוסעת לירושלים, אז שמתי לב שכמעט כל יום אני נפגשת עם חברים. צוצו ואני מאד משתדלות להפגש לפחות פעם בשבוע, דורה ואני נפגשות בערך פעמיים בשבוע ו-א ואני מתראים כמה פעמים בשבוע, את בוריס אני רואה לפעמים, יש גם חברה מהלימודים שבאה אליי כבר כמה וכמה פעמים, פעם בשבוע יש לי פגישה עם פסיכולוגית ויש לי גם בערך פעם בשבוע סידורים. מחר יבואו אליי חמישה חבר'ה מהלימודים שאני עושה איתם תרגיל להגשה ליום רביעי הקרוב ללימודים. 

יום חמישי האחרון היה אחד הימים הכי נחמדים שהיו לי: בבוקר ישנתי ואחר כך ישבתי לפטפט עם אף פחוס (כן, גם בדירה יותר נחמד לי כי אף פלוס התאפס על עצמו ושבנו להיות קרובים) בצהריים נפגשתי בת"א עם א לארוחת צהריים במסעדה וטיול, אחר כך חזרתי הביתה ודורה באה אליי ואחרי זה נסעתי לירושלים עם בוריס שהיה במקרה בת"א והלכנו לפאב בירושלים עם ידיד משותף.

היום התקשרתי למורה הפרטית לשחייה, שבעזרתה עברתי את מבחן השחייה בשלוש סגנונות, שהוא זה שגרם לי להתקבל ללימודים. קבעתי איתה עוד כמה שיעורים פרטיים כדי להשתפר.

היום גם סיימתי את הסמסטר הראשון ללימודים. אין לנו חופשת סמסטר ובפברואר יהיו לי שלושה מבחנים (ולכן אקדיש את זמני הפנוי גם ללמידה בבית) ואז בעזרת השם אפטר מלימודי אנוטמיה המעיקים כי בסמסטר הבא לומדים פיזיולוגיה. בסמסטר הבא גם יהיה לי יום בשבוע של התנסות מעשית ואז אהיה אפילו יותר עסוקה.

אגב, השבוע הבא כבר מלא כי ביום ראשון יש לי לימודים, ביום שני פגישה נוספת לאבחון שסיפרתי עליו עם הפסיכולוגית שסיפרתי עליה, ביום שלישי שיעור שחייה ופגישה עם הפסיכולוגית הקבועה (כבר שנה אני הולכת אליה כל יום שלישי ב19), ביום רביעי לימודים וביום חמישי פגישה עם הפסיכיאטר יחד עם הוריי. זה נאחס. אני מתכוונת להפגש עם א או עם חברים כמעט כל יום, כי אני בטח אצא פגועה מכל החרא הזה. מזל שאחרי זה - רק עוד פגישה אחת עם הפסיכאטר בחודש הבא ונגמר.  

אני רוצה להתייעץ איתו לגבי זה שהפכתי להיות בית מרקחת. בנוסף לגלולות נגד הריון שאני לוקחת כבר שבע שנים ובנוסף לכדורי הציפלרקס (כדורים נגד דיכאון) שאני לוקחת כבר שנה אז הוא גם הוסיף לי כדורי קונצטרה (זה כדור לריכוז דומה לריטלין. ההבדל הוא שזה משפיע ל12 שעות. זה באמת עוזר לי).

ואני כן מחפשת עבודה. היום הלכתי ושאלתי בכמה חנויות והשארתי את הפרטים שלי וגם ביקשתי מדורה שתגיד לבוס שלה בסקרים שגם אני רוצה לעבוד שם. אבל אני שמחה שאני רוצה לעבוד באמת רק בשביל הכסף ולא בשביל התעסוקה. אני שמחה שיש לי חיים מלאים ושלמים גם בלי העבודות המזדמנות המזדיינות האלה.

ומבחינת הכסף: המצב השתפר בהרבה. ההורים הביאו לי 1000 שקל, לקחתי מהבנק הלוואה של 10,000 וגם חיסלתי כל חובותיי לחברת האשראי.  

תם הפוסט.

שלכם,

נונה.