היי,

בשבע השנים שאני כותבת את הבלוג הזה, אף פעם לא העלמתי מקוראיי שאני פעילה מינית. נהפוכו. פתחתי את הבלוג הזה כשהייתי בת 19 ומאז כתבתי על כל גבר וגבר ששכבתי איתו. שכבתי מגיל 19 עם 25 גברים (ועם שלושה לפני כן. איבדתי את בתוליי בגיל 18.5), אבל כתבתי גם על מערכות יחסים זוגיות. ואני חושבת שאיכשהו הם נשכחו לחלק מהקוראים והם זוכרים רק את ההשתרללויות. ובכלל, גם לעצמי אני אוהבת להזכיר שהיו לי גם בני זוג (וגם עכשיו אני בתחילתה של זוגיות). 

בפוסט הזה אני מתכוונת למנות את ולספר על כל בני הזוג שהיו לי מגיל 18. אני לא מתכוונת לפרט על כל הסטוצים והיזיזויות שהיו לי בין לבין, אלא לספר רק על בני הזוג. אגב, גם בין גיל 17 ל18 היו לי כמה קשרים שנמשכו תמיד בסביבות החודשיים ואני זו שסיימה את הקשרים איתם, אבל אני לא רוצה שהפוסט הזה יהיה באורך הגלות. גם ככה הוא יהיה ארוך.

אז ככה:

(אגב, שנתיים אחר כך נפגשנו והפכנו לידידים. שנה אחרי זה הוא זרק אותי גם בתור ידידה. כמעט לא דיברנו במשך שלוש שנים ואז לפני שנתיים שבנו להיות ידידים. בשנתיים האחרונות בוריס הוכיח את עצמו כידיד מדהים. מסתבר שהתנהג ככה בזמנו כי היה ילד מפגר, כמו שגם אני הייתי ילדה מפגרת).

י - הכרתי את י חודש וחצי אחרי שסיימתי תיכון, כשהתחלתי לעשות שירות לאומי בהוסטל של אוטיסטים. התחלתי את השירות הלאומי יומיים אחרי יומולדת 19. י היה מדריך שם והיה בן 22. י חיזר אחריי במרץ. התחלנו לצאת. י היה הראשון שהתאהבתי בו. תכלס, איש מדהים. היה לי מאד טוב במחיצתו והוא גם תמך בי, כי סבלתי קשות בהוסטל וגם המצב בבית שלי היה על הפנים.

היינו ביחד רק חודש וחצי. י נפרד ממני בטענה שהוא עסוק מדי. הוא גם למד לתואר בפסיכולוגיה, גם עבד במשרה מלאה בהוסטל, גם עבד בעבודה נוספת בתור קוסם, גם היה איש משפחה מאד מסור. הוא היה מגיע למצבים שהיה עובד כל הלילה בהוסטל וישר משם הולך ללימודים ללמוד כל היום. הוא אמר שגם אני הפכתי למעין מחויבות. שכשהוא נפגש איתי הוא רק מותש וחושב על שאר הדברים שיש לו באותו היום. כמו שצריך למצוא זמן ללמוד למבחן - צריך למצוא זמן להפגש עם נונה.

התפרקתי מהפרידה הזו לחתיכות קטנטנות. לקח לי משהו כמו שנה להתגבר עליו. מזל שהעיפו אותי שבוע לפני הפרידה מההוסטל כי אחרת לעולם לא הייתי מתגברת עליו. כאב לי מאד מאד.

אחותי היא זו שהסבה את תשומת לבי לכך ש-י לא מספיק רצה. תראו, י לא שיקר. אין ספק שהנסיבות שהפרידו ביננו היו מאד קשות ואם  לא היו הנסיבות האלה היינו נשארים ביחד עוד הרבה זמן, אבל אם י באמת היה מתאהב בי - הוא לא היה מוותר. אחותי אמרה שאם אני אראה אותו בתור איזה אביר אציל נפש ואותנו בתור רומיאו ויוליה שנסיבות טרגיות הפרידו ביננו - אני לעולם לא אתגבר עליו, אבל אם אראה אותו בתור מישהו שלא מספיק רצה - אוכל להמשיך הלאה יום אחד.

(אגב, כשהייתי בת 23 וחצי נפגשנו שוב וניסינו לצאת שוב וזה נגמר אחרי שתיים או שלוש פגישות כי באמת לא התאמנו).

סמיילי - את סמיילי הכרתי יום אחרי ש-י נפרד ממני. אגב, זה היה בדיוק בתקופה שפתחתי את הבלוג, אז אולי קוראים וותיקים ומסורים ובעלי זיכרון מדהים - זוכרים את הסיפור איתו. ממש כתבתי בזמנו על איך היה כל דייט ביננו.

בכל מקרה, סמיילי היה האח של החברה הכי טובה שהייתה לי בזמנו, ג. הוא היה בן 22 וחצי ואני הייתי בת 19. הוא היה עתודאי שלמד בטכניון והיה בירושלים בסופי שבוע, ואני התחלתי לעשות שירות לאומי בקיבוץ בדרום ולכן גם הייתי בירושלים רק בסופי שבוע. הייתי הבחורה הראשונה שהוא שכב איתה.

הוא התייחס אליי יפה, אבל לא הצלחתי לפתח אליו רגשות. גם הוא לא הצליח. בדיוק בגלל זה הוא נפרד ממני אחרי חודשיים וחצי. לא לקחתי את הפרידה קשה. כלומר, ברור שלא הייתי מאושרת כי לא נעים שזורקים אותך וכי פרדות הן אף פעם לא דבר כיפי, אבל באיזשהו מקום אפילו הוקל לי, כי גם אני לא הצלחתי לפתח אליו רגשות. הוא אחלה בנאדם ואיחלתי לו ואני עדיין מאחלת לו רק טוב, אבל התגברתי עליו תוך שניה.

גוליבר - אני חושבת שיש הרבה יותר קוראים שזוכרים את גוליבר, מאשר קוראים שזוכרים את סמיילי. הקשר ביני לבין גוליבר נמשך חצי שנה. אומנם הגדרנו את עצמנו כיזיזים, אבל סגרנו על בלעדיות, כלומר שלא נעשה שום דבר מיני עם אף אחד אחר, נפגשנו כל סופשבוע וסופשבוע (בזמנו אני הייתי שירות לאומי והוא למד בטכניון אז שנינו היינו בירושלים רק בסופי שבוע), נסענו ביחד לצפון רק שנינו ויום למחרת הצטרפו החברים שלו, ישבתי לאכול ארוחת צהריים עם המשפחה שלו, יצאנו עם החברים שלו לעיתים קרובות ודיברנו בטלפון כמעט כל יום.

בזמנו אמרתי:"בשביל מה אנחנו צריכים את התווית של זוג? הרי במילא סגרנו על בלעדיות, הרי במילא אנחנו מדברים בטלפון כמעט כל יום, הרי במילא...(כל שאר הדברים שפירטתי בפסקה הקודמת)". אבל אחר כך הבנתי שזה בדיוק מה שהכשיל לנו את הקשר. גוליבר הסכים להתנהג כמו החבר שלי בדברים מסוימים ולא הסכים להתנהג כמו החבר שלי בדברים אחרים. זה בלבל אותי ואף פעם לא ידעתי למה לצפות ממנו.

בסופו של דבר, אחרי שישה חודשים וחצי, זה נגמר כי הבנתי שפיתחתי אליו רגשות ולאורך כל הדרך הדחקתי אותם. באותה פרידה התוודעתי על אותם רגשות, שכבנו בפעם האחרונה ונפרדנו בחיבוקים עזים וארוכים כשאני בוכה ובוכה.

פ - אני מאד מתלבטת אם לכתוב עליו בכלל כי לא היינו זוג. בוא נכתוב בקצרה: הכרנו דרך ישראבלוג, יצאנו שלוש פעמים, היה ביננו חיבור וקליק. זה נגמר כי אני הייתי בת 20  והוא היה בן 30 ולא רצינו את אותם דברים בחיים.

אמפטי - מתלבטת אם לכתוב עליו בכלל. בוא נכתוב בקצרה: יצאנו חודש. הוא היה חייל ואני הייתי אחרי שירות לאומי ועבדתי בחנות מחנאות. נגמר כי לא פיתחתי אליו רגשות.

בובי - בובי ואני היינו ביחד שלוש שנים. אהבתי אותו מאד וגם הוא אהב אותי מאד. קוראים וותיקים בוודאי זוכרים כמה חפרתי עליו בבלוג. הייתי איתו מגיל 20 וחצי עד גיל 23 וחצי והוא היה איתי מגיל 29 עד גיל 32.רציתי להיות איתו לנצח וגם הוא רצה להיות איתי לנצח. אני עד היום חושבת שהוא היה אהבת חיי ואני הייתי אהבת חייו.

נפרדתי ממנו בפרידה כואבת בה שנינו בכינו והתפרקנו לחתיכות קטנות, אבל זה היה המעשה הנכון לעשותו. לצד הכאב הרב, הייתה לי הקלה מסוימת, כי הנדנדה הזו נורא התישה אותי. כל פרידה כמעט מוטטה אותי וכל חזרה לקחה ממני המון כוחות נפשיים. היה טוב לדעת שזה נחתך סופית.

הוא היה מכה אותי בירך, לא מתוך אלימות אלא כדי להביע חיבה. זה נורא כאב לי וממש התחננתי אליו להפסיק והוא כל הזמן היה שוכח.

הוא היה מתלונן ללא הרף על הדירה שלי, בזמן שלא היה אפשר לבקר אצלו כי הוא גר עם ההורים.

הוא היה גרוע במיטה.

ולמרות ששנינו דיברנו עברית על בורייה, לעתים קרובות לא הייתי מבינה מה הוא אומר והוא לא היה מבין מה אני אומרת.

ואני לא מצליחה להבין איך הצלחתי להיות בקשר כזה. אם אין תקשורת טובה ולא צוחקים ביחד והסקס גרוע וצד אחד בטוח שהצד השני הוא אן.וי.אל.די מהלך והצד השני חושב שהצד הראשון טיפש - אז מה נשאר?  בסדר, הוא בחור טוב, אבל יש הרבה בחורים טובים. אני מבינה שהייתי איתו רק כי לא רציתי להיות לבד.

עדכון עריכה מאוחרת: עיעה - יצאנו בערך חודשיים. זה נגמר כי הוא היה בן 43, אני בת 25 וחצי ורצינו דברים אחרים. כאב לי כי היו לי פרפרים בבטן שלא היה לי מאז ימי בובי. גם במקרה של עיעה, אני יודעת שלא שיקר כשפירט את סיבותיו לפרידה, אבל בדומה ל-י, אם באמת היה רוצה - היינו מוצאים את הדרך להמשיך להיות ביחד.

א - עם א אני יוצאת בימים אלו. וטוב לי. וטוב לו.

אני חושבת שהוא האדם הכי מכבד והכי מכיל שהכרתי מימיי. הוא מצחיק אותי ומתייחס אליי יפה ומפנק אותי ומקשיב לי. וגם אני מכבדת ומכילה אותו, מצחיקה אותו, מתייחסת אליו יפה, מפנקת אותו ומתעניינת בו. 

אני מרגישה שאני לומדת ממנו הרבה והוא לומד ממני הרבה.
אני כל כך אוהבת לדבר איתו, לצחוק איתו, להתכרבל איתו, לשכב איתו, לאכול איתו, לצאת לבילויים איתו. וגם הוא אוהב לדבר איתי, לצחוק איתי, להתכרבל איתי, לשכב איתי, לאכול איתי, לצאת לבילויים איתי.

יש לי פרפרים בבטן עם כנפיים ענקיות. א ואני דיברנו על זה שגם לו יש רגשות אליי, אבל כנראה שקצת פחות חזקים משלי. אני יכולה לחיות עם זה. הוא אמר משהו שחשב שיפחיד אותי אבל זה רק שימח אותי: שאם יום אחד יחשוב שאנחנו לא מתאימים לחיים משותפים - יקום וילך. וזה שימח אותי, כי גרם לי להבין עד כמה אני לא מבזבזת את זמני לריק. אני כבר לא בת 16. אני רוצה להתמסד. וגם אם אני ארגיש שהוא לא האדם שאיתו ארצה לחלוק את חיי - אקום ואלך. אני עדיין לא יודעת אם כן או לא. גם הוא עדיין לא יודע. שנינו חושבים שאולי. ולשנינו טוב בצורה בלתי נתפסת אחד בזרועות השני.

אז זהו. שבת שלום למי שקרא את הפוסט בשבת.

שלכם,

נונה.

היי,

אתמול שתי חברות שלי מהלימודים באו אליי הביתה. סיימנו ללמוד ב13.30 והשיעור הבא היה ב18:00. היות שאני גרה יחסית קרוב והן גרות יחסית רחוק - ביקשו להעביר את הזמן בביתי וכמובן שהסכמתי. היה נחמד. הלכנו ברגל אליי ואחר כך ישבנו בסלון עם אף פחוס ודיברנו ואכלנו וצחקנו.

בין השאר, החברות שלי סיפרו לי, הכי בעולם לא בקטע מגעיל אלא נטו בקטע של לעזור לי, שזה שאני לא שותקת לרגע בזמן הרצאות - מפריע להן ולשאר הסטודנטים. הן אמרו שאין בעיה שאשאל שאלה את המרצה כשאני לא מבינה משהו. נהפוכו. אני משלמת מספיק כסף כדי להבין. אבל שמה שמפריע להן זה שאני לא רק שואלת שאלות, אלא מספרת סיפורים לכל הכיתה. למשל, המרצה דיבר על ילדים עם קושי בוויסות תחושתי, והיות שגם אני סובלת מקושי בוויסות תחושתי - קפצתי וסיפרתי לכולם שמכנס שמתחפר לי בבטן מציק לי ושיש לי טראומה לכל החיים מכך ששמו לי מצופים על הזרועות כשהייתי ילדה וזה לחץ לי. נחמד לספר דברים כאלה אולי לפעמים, לעיתים רחוקות, אבל שכמעט כל משפט של המרצה - מלווה במשפט שלי, גורם לכך שיש בנות שעושות פרצופים ברגע שאני מתחילה לדבר (כמובן שאני לא שמתי לב) ולאנשים לרכל עליי (מה שלא ידעתי).

ובכלל, לפי דבריהן של חברותיי, בלי קשר לזה שזה מוציא מריכוז וקוטע את הרצף של השיעור - זה גם לא עניינה של כל הכיתה לדעת דברים אישיים עליי. לא כולם למשל צריכים לדעת שאני הולכת לנירולוג. הן טוענות שאנשים יכולים להשתמש בזה נגדי.

ועוד דבר שאחת מחברותיי אמרה שגם זה שאני פונה אליה ומדברת איתה באוזן כשהיא מנסה להתרכז בדברי המרצה ולכתוב - מפריע לה.

ולקחתי את כל העניין הזה קשה. לא הראיתי את זה כלפי חוץ, כי לא רציתי שיהיו להן רגשות אשמה, כי הן באמת באו בקטע טוב של עזרה, אבל הרגשתי חרא. כי מיד נזכרתי איך פיטרו אותי מהסקרים אך ורק בגלל פטפטת. הייתי סוקרת מעולה, מבחינת הספקים של סקרים וגם אף פעם לא איחרתי או נעדרתי, אבל זה שכל הזמן לא יכולתי להפסיק לדבר עם הנציגים שמצדדי - הפריע למנהלים מאד. גם כשעבדתי לפני כמה שנים במשרד החינוך אז היו מאד מרוצים מהעבודה שלי ופיטרו אותי נטו כי "שיגעתי להם את הראש" לדברי המנהלת שם. עוד דבר שהפריע למנהלים בסקרים וגם בחברת האשראי בה עבדתי כנציגת שירות, זה שגם בסקרים וגם בחברת האשראי, יש תדריך של עשר דקות בתחילת משמרת. דחוף מאד להספיק להגיד לנו כמה דגשים ומהר מהר לסיים ולתת לנו להתחיל לעבוד, אבל אני הגבתי על כל מילה של מי שהעביר את התדריך. או שאמרתי בשקט לאדם שלידי או ששיתפתי בקול את כל החדר

ולפיכך, בטח נשמע לכם מאד קל ומאד טריוויאלי, מה אני צריכה לעשות, כדי לפתור את הבעיה. פשוט לסתום את הפה! למרבית האנשים זה לא לוקח כוחות, פשוט לא לדבר. לי מאד קשה עם זה. אני פשוט לא מצליחה. המילים בוערות בי ואני חייבת להוציא אותן החוצה.

אחותי העלה תיאוריה שריטלין יעזור לעניין. התיאוריה שלה אומרת שבגלל שאני לא מרוכזת, אז אני לא רגועה ומפצה על כך בדיבור היתר, ושאם אהיה מרוכזת ושקטה מבפנים - אצליח להיות שקטה גם מבחוץ. אני לא יודעת. אני רק יודעת שנמאס לי לגמרי ואני מרגישה כמו אן.וי.אל.די מהלך. כל פעם מחדש האן.וי.אל.די שם לי רגל.

אגב, עוד משהו ששמתי לב אליו אתמול, כשהחברות שלי היו אצלי, זה גם הקטע הזה שאני מספרת דברים יותר מדי באריכות ואז כשקוטעים אותי ומספרים את זה בקצרה - אני בכל זאת מתעקשת לחזור באריכות וגם שאני חייבת שכולם יסתמו כשאני מדברת, כי אני מאד מתקשה להשלים משפט כשקוטעים לי את חוט המחשבה. אן.וי.אל.די מהלך כבר אמרנו?

נמאס לי מהעבודה שלי. כפי שכתבתי בבלוג בפוסט אחד לפני הקודם, אני כבר שש שנים וחצי בשוק העבודה ומאד מבאס אותי שאני עדיין באותו מצב תעסוקתי של מישהו שהשתחרר מהצבא יומיים לפני כן. אין לי משהו נגד העבודה הזו ספציפית, אלא פשוט מסוג העבודות האלה. עבדתי שנה שלמה בשירות לקוחות טלפוני, לפני כן גם עבדתי בעבודות בהן הטלפון היה מחובר אליי כדוגמת טלמרקטינג וסקרים ונראה שהטלפון ואני כבר לא חברים. נמאס לי!!! למי יש כוח שכל היום יתקשרו לצרוח עליו או/ו לשאול אותו על פרטים טכניים קטנים ומעצבנים?

אני יודעת שאני זקוקה לכסף. אני יודעת שהצבע של הכסף הוא אותו צבע בכל עבודה. אני יודעת שבעוד פחות משנה, ממש חודשים ספורים, אסיים את לימודיי ואז אוכל לחפש עבודה בתחום של הידרותרפיה והדרכת שחיה, אני יודעת שאני במינוס בבנק. אני יודעת! אבל כלום לא משנה את העובדה שאני שונאת להיות שם. שונאת. פשוט סופרת את הדקות, השניות ומאיות השניה מתי תסתיים המשמרת.

וגם, נמאס לי לעבוד בשעות כל כך מאוחרות. אני עובדת או מ15:00 עד 23:00 או מ17:00 עד חצות. אחר כך נורא קשה לי לקום ללימודים שביום למחרת ב8:00 בבוקר, גם כי קמתי מאוחר ולכן הולכת לישון מאוחר בלילה וקשה לי לקום מוקדם. וגם, קשה לסיים משמרת בחצות ולמחרת לצאת מהבית ללימודים השכם בבוקר. 

זה הגיע למצב שביום שלישי הקודם, הלכתי מהלימודים אחרי שעה, כי פשוט לא ראיתי בעיניים מרוב עייפות וגם הייתי קצת מקוררת. זה גם קשור לזה שכבר 15 שנה אני כל שנה במשך ארבעה חודשים בחורף קצת חולה, כלומר מספיק בריאה כדי לתפקד, אבל לא מספיק בריאה כדי לתפקד טוב ואז כל פעם שאני עייפה או שאני סוחבת משהו כבד - אני שוב לא מרגישה שוב. בקיצור, למרות שהלימודים הכי חשובים לי בעולם, קמתי והלכתי הביתה. כבר לי כאב ראש מטורף ובחילה מרוב עייפות. בשלישי שלפניו הלכתי מהעבודה אחרי שעתיים וחצי כי גם סבלתי מאותה תופעה. והיום (יום שני) הברזתי מהעבודה כי לא בא לי מחר לא לתפקד בלימודים. וכי פשוט לא בא לי לראות את המוקד הזה.

אז אני חושבת להתפטר. היות שחתמתי על חוזה שבו כתוב שאקנס ב500 שקל אם אעזוב לפני שעברה לפני חצי שנה - אז חשבתי על זה ואני חושבת שמצאתי דרך לא לשלם את זה. פשוט לעבוד עד סוף נובמבר, כלומר עד סוף השבוע הקרוב ואז בשבוע הבא לא להגיע לעבודה בטענה שאני חולה ואז, אחרי שאקבל את המשכורת ב7.12 - להודיע להם שאני מתפטרת. למקומות עבודה אין הרשעה לחדור לי לחשבון בנק ולקחת ממנו 500 שקל. הם רק יכולים לי לתת פחות 500 שקל במשכורת האחרונה, ואם אין משכורת - אין להם דרך לעשות זאת. יש מצב שהם יכולים לתבוע אותי, אבל לא נראה לי שיהיה להם כוח בשביל 500 שקל.

אבל אחר כך חשבתי על זה שוב ותכלס, מגיע להם ה500 שקל האלה. ההכשרה שלי עלתה הרבה יותר מ500 שקל. היות שהיה לי קשה להפנים את העבודה, אז בנוסף לארבעה ימים שבהם ישבה איתי מדריכה ולימדה אותי ובנוסף לשתי משמרות שבהן ישבתי והאזנתי לנציג שדיבר בקו ושתי המשמרות שבהן ישבתי ונציג אחר האזין לי - אז ביקשתי עוד משמרות להאזין לנציגים ועוד משמרות בהן נציגים יאזינו לי והם נתנו לי. תחשבו על זה שלשלם לשני נציגים לדבר שיושבים על אותו לקוח - זה כפול כסף. וגם, כשלפני כמה ימים - סופסוף התחלתי לקבל שיחות לבד בלי נציג צמוד, אז כל שיחה שמתי את הלקוח על "החזק" והלכתי להתייעץ עם נציגים אחרים ועם האחמש"ית, כי אני חוששת לעשות טעויות ויש הרבה דברים שאני לא יודעת לעשות בעבודה הזו עדיין. 

יכול להיות שזה טירוף ואני אחזור בי מהרעיון להתפטר. הרי אני צריכה את הכסף ואין לי עדיין עבודה אחרת וספק אם עבודה אחרת תהיה טובה יותר. אני לא רוצה להחליט החלטות ארוכות טווח פזיזות מדי.

אז בינתיים רק הודעתי שאני לא מגיעה היום, כי אני לא מרגישה טוב, כשהסיבה האמיתית שלי היא שאני רוצה לנקות את הבית וללמוד ולעשות סידורים ולנוח ושפשוט לא עמדתי במחשבה של לשבת היום במוקד שבע שעות.

זוכרים שכתבתי על זה שיצא במקרה שהתרחקתי מכמה ידידים שונים שלי באותו זמן? ליתר דיוק, הם התרחקו ממני. עכשיו המצב אט-אט מתחיל להיפתר.

בקשר לאף פחוס: אחרי תקופה מסוימת שהוא היה מסתגר בחדרו ובקושי מתקשר איתי ועם שאר העולם, כי היה מבואס מכך שהוא מובטל מאז שפיטרו אותו ומכל מני דברים בחייו, אז עכשיו הוא סגר על טיסה לתיאלנד. ולפני כמה ימים הוא פנה אליי, ושיתף איתי בכל מה שעובר עליו ושהוא יודע שהוא היה מרוחק בזמן האחרון והוא מתנצל ואמרתי לו שאני מבינה שזה לא קשור אליי והוא מאד העריך את זה ואמר שזה באמת לא קשור אליי וכמה שאני חמודה וחיבק אותי והתייעץ איתי על כל החששות והפחדים שלו והקשבתי לו וייעצתי לו ומאז אנחנו שוב קרובים. 

בקשר לאנג'ל: התקשרתי אליו והשלמנו. הוא אמר שזה שנחזור להיות קרובים "תלוי בהתנהגות שלי" לדבריו ואני אמרתי לו שהוא לא אבא שלי ולכן אין לו זכות להגיד משפט כזה והוא הבין ופטפטנו קצת ונראה שהכול חזר לקדמותו.

בקשר לנשמה טהורה: הוא חרדי שמתחתן! אין לזה שהוא עומד להתרחק ממני שום קשר אליי, כפי שהוא טרח להבהיר לי שוב ושוב ושוב שהוא מאד אוהב אותי, אבל בחר ללכת בדרך חיים מסוימת ואני מבינה ומכבדת את זה.

ובקשר לבוריס: תכלס, הוא היחיד שעדיין ברוגז איתי. המשפט שאמרתי לו "מאיפה אתה יודע? אתה בן 28 ועדיין לא היה לך שום קשר רציני" כשהרצה לי על יחסים זוגיים - כנראה באמת מאד פגע בו ואין לי הזדמנות להתנצל, כי הוא לא עונה לי לטלפון, אבל אין לי ספק שמתישהו נשלים.

את החברות שלי אני פחות רואה כי אני עסוקה בלימודים ועבודה וגם הן עסוקות, אבל הקשרים שומרו ואנחנו עדיין מאד קרובות. ויש גם חברות חדשות מהלימודים שסיפרתי עליהן בתחילת הפוסט.

ויש כמובן את א כפרעליו, המתיקות שלי בחיים, שהזוגיות איתו רק הולכת ונבנית ומצמיחה שורשים.

תאכלו תמיד את הקשה של הלחם.

שלכם,

נונה.

אולה,

המשקל שלי מפריע לי. אני לא מאמינה שאני חושפת את זה בבלוג, אבל אני שוקלת 84 קילו (זה לפחות מה ששקלתי כשנשקלתי בפעם האחרונה לפני שבועיים בערך. יכול להיות שמאז עליתי טיפה במשקל או ירדתי טיפה במשקל). אני לא הר אדם, כי אני גם גבוהה - 1.75. אז ברור שאם הייתי 1.50 ושוקלת 84 קילו - זה היה הרבה יותר נורא, אבל 84 קילו זה הרבה גם לגובה 1.75, במיוחד אצל בחורה.

תמיד הפריע לי שכמעט כל האנשים שיצאתי איתם נמוכים ממני וברוב המקרים שוקלים פחות ממני. א, למשל, הוא 1.70 ושוקל 70 קילו. החמישה סנטימטרים האלה הרבה פחות מפריעים לי מ14 הקילו שמפרידים ביננו. אגב, גם בובי וגם השרירן, היו 1.73, אבל בובי היה תימני שחיף ששקל פחות משישים קילו והשרירן היה ככינויו בבלוג כן הוא - בעל שרירים ענקיים ושקל איזה 90 קילו, אבל נטו בגלל שרירים ולא בגלל שומן.

לימודי ההידרותרפיה ועוד יותר לימודי הדרכת השחייה גורמים לי להיות מודעת מתמיד לממדים שלי. קודם כל, כי אני הכי מלאה בלימודים ומביך אותי ללבוש בגד ים. מזל שדרשו ממני להחליף מביקיני לבגד ים שלם, אבל עדיין שומניי רוטטים. וגם - מצופה ממדריכי שחייה להראות כמו מדריכי אירובי - חטובים. אני לא הייתי סומכת על מדריך שחייה ועוד יותר לא על מדריך אירובי שירכיו רוטטות. 

ובכלל, אני שונאת את זה שאני כזו ענקית ובולטת. צחקו עליי המון בילדות בגלל זה. המון המון המון. אני מידה 42 בנעליים מכיתה ה. אם היום המידה הזו חריגה לבחורה בת 26 - תארו לעצמכם מה זה היה לילדה בת 11. לעולם לא אשכח שילד נוסף לכיתה המקבילה כשהייתי בכיתה ה וילד אחר הביא אותו לכיתה שלי כאילו אני קוף בגן חיות. פריק שואו. הוא אמר לו:"תיזהר שהיא לא תדרוך עליך". גם המאבטח בשער שאל אותי אם אני תלמידה בבצפר כשהייתי בכיתה ה. היו לזה גם יתרונות כי למשל לסרטים או למגלשות מים תמיד הרשו לי להכנס ולעלות כי היו בטוחים שאני מבוגרת בהרבה מגילי. גבהתי מוקדם. התחלתי את כיתה ז 1.70, סיימתי את כיתה ז 1.73 ובכיתה ח הייתי כבר 1.75 ומאז לא גבהתי. אתם יודעים מה זה ילדה בת 13-14 בגובה 1.73-1.75? 

עכשיו הבעיה שלי פחות הגובה ויותר המשקל והשומן. מעולם לא השמנתי מאוכל. רק מנשושים. אני מכורה לחטיפים, עוגיות ושוקולד. במיוחד שוקולד. בעבודה לפעמים יש ליד הפינת קפה ופלים בטעם שוקולד שעליהם ציפוי שוקולד ועל זה פירורי שוקולד. אני לא רואה את עצמי לעולם מסוגלת לסרב לדבר כזה. גם אם בדיוק סיימתי ארוחה גדולה שפוצצה אותי.

האמת שמצאתי דרך מתוחכמת לעשות דיאטה. זה אולי קצת מגעיל לשתף אתכם ביציאות שלי, אבל רק שתדעו שכמעט כל פעם שאני מעשנת נרגילה - אני מיד חייבת ללכת לשירותים. היות שאני אוהבת לעשן נרגילה בלי קשר - זה משיג לי כמה מטרות. אז אמות מסרטן ריאות במקום מהשמנה. איזה כיף לי.

אני זוכרת שהאדם הראשון שיצאתי איתו אחרי השרירן - היה עיעה. ופעם אחת עיעה ואני היינו ביחד במיטה ועיעה נישק לי את האוזן ואני אמרתי לו שאני לא אוהבת את זה. מאז עיעה לא התקרב לאוזן שלי. אני הייתי בשוק שאני לא צריכה להתחנן ולא צריכה לבקש שוב ושוב. פעם אחת הספיקה וזהו.

כנ"ל לגבי א. הוא קרא לי "גברת", אמרתי לו שאני לא אוהבת את זה ומרגע זה - זה נפסק, הוא טלטל לי פעם את השדיים כשהיינו ביחד במיטה, אמרתי לו שזה לא נעים לי ומאותו רגע - זה נפסק. והוא גם בעצמו מבין דברים. הוא סיפר שהיו אנשים בחברת האשראי בה עבדתי ובה הוא עדיין עובד, שלא מכבדים אותי וצוחקים עליי, הוא ראה שזה פוגע בי, הוא התנצל ומאותו רגע זה נפסק. אפילו לא הייתי צריכה לבקש שיפסיק לספר לי על זה.

שאלתי אותו מה הוא אוהב בי והוא אמר שהוא אוהב שאני תמיד מתעניינת במה שעובר עליו, מקשיבה איך עבר יומו ואיך היה בעבודה, שאני תמיד מפנקת אותו, שאני תמיד חמה ואוהבת כלפיו, שאני טובה במיטה, שאני מעלה לו מאד את האגו, שאני מצחיקה אותו, שהוא מעריך אותי על כל מה שעברתי כי הוא יודע שעברתי הרבה דברים קשים ושאני תמיד ממשיכה להלחם ולא מוותרת לעצמי על כלום ואקדמאית ולומדת ויש לי חברים מדהימים ומחזיקה דירה.

וכשהוא שאל מה אני אוהבת בו אז אמרתי לו את האמת: שאני חושבת שהוא בנאדם מדהים. חכם ומקסים ומצחיק ומכיל ומכבד וחזק ורגיש ובקיצור שהוא המתוק שלי. ואני מסוגלת להכיל את זה שחייו מורכבים: הילדים שלו, זה שהיה פעם חרדי ועדיין לבוש כמו פינגווין, הגרושה המעצבנת שלו וכו'.

מוזר, לא? מעניין למה זה ככה. כל מי שאני אומרת לו את זה - אומר לי שהוא לא יכול לחיות בלי מוזיקה.

נונה.