Feeling Blue

הכרתי מישהו.

ז"א לא באמת הכרתי.

אני עובדת במוקד טלפוני. דיברנו ואיכשהו הוא הצליח לאתר אותי באינטרנט, בימינו זה לא מסובך, אני מניחה שאתם יודעים.

בכל אופן דברנו באינטרנט במשך חצי שנה, ויצטייר הרושם שאנחנו די מחבבים אחד את השניה והכל. אפילו דברנו בסקייפ איזה פעם. אבל הוא היה בחו"ל, אז זה לא יכל לעבור את הרמה הזאת.

ראוי לציין שהוא נראה טוב, הוא חמוד ומצחיק. ועל כן, מוקף בנות תמידית- בדיוק הטיפוס שלא היית רוצה להסתבך איתו. אבל כמובן שהפאן המזוכיסטי שלי, נוטה לעשות לי בדיוק ההפך. תמיד.

עכשיו הוא כבר יותר מחודש בארץ. יש לו את המספר טלפון שלי, הוא אף פעם לא התקשר. אבל כבר כמה פעמים שהוא הציע שנפגש[ביוזמתו בלבד], אני הסכמתי, אבל אפעם לא באמת סיכמנו פרטים.

עד לשבוע שעבר. סיכמנו שנפגש בסופ"ש, אחרי שאני אסיים לעבוד.

סיכמנו על זה בתחילת השבוע ואז הוא נסע עם כמה בני משפחה, חלק מהמסורת שלהם בפסח- שלדעתי זה ממש חמוד. סיכמנו שנפגש יום אחרי שהוא חוזר. באותו יום, עבדתי בערב, כראוי לעם ישראל בחג, היה בלאגן היסטרי בעבודה. ורק בסביבות 8 בערב התפנתי לצאת רגע החוצה לפסקה קלה. ניצלתי את ההזדמנות לשלוח לו הודעת SMS על מנת לוודא שאנחנו באמת נפגשים, כי קבענו מתי אבל לא איפה וכאלה(לא שזה בעיה לאור העובדה שיש לי גלגלים משלי). שלחתי לו הודעה בנוסח " אז נפגשים היום?"

ואין קול ואין עונה.

ואני שואלת למה?

למה הוא עושה לי את זה? ויותר גרוע... למה אני עושה את זה לעצמי? כבר כמה וכמה פעמים קברתי את זה. אמרתי שזה לא בריא. שזה חסר סיכוי. שהוא סתם פלייר. ואיכשהו אני תמיד מוצאת את עצמי משחקת בחזרה ל"ידיים" שלו.

אני לא מכירה אותו באמת אפילו. ובכל זאת, הוא מצליח לעשות את זה כל פעם מחדש, בדיוק כשאני חושבת שהינה. זהו. הוא נופל עליי. מציע. אני מסכימה. ואז מפתחת ציפיות, אפילו שאני אומרת לעצמי שלא. ואז הכל מתנפץ. ואני נסדקת.

מתי כבר יבוא גבר אמיתי. לעזאזל.

כמות סוגי האכזבות שקיימות בעולם...

יש כל כך הרבה מהן. אכזבות מהמשפחה, אכזבות מבחירות שעשית, אהבה נכזבת, אכזבה מחבר טוב.... יש הרבה.

לצערי הרב, יש לי נסיון לא מועט בכל הסוגים.

אבל אני כמו ספוג, בד"כ אף מילה לא יוצאת.

באיזשהו שלב, אתה מרגיש שאתה לא יכול יותר. בא לך לצרוח, אבל עברת את הכל של לזרוק זין על הכל. לצאת לרחוב ופשוט לדפוק צרחה.

חברה שלי נפרדה מחבר שלה בסופ"ש. יתר נכון הוא נפרד ממנה. היא כמובן מאשימה רק את עצמה. כמו שאמרתי לה, במערכת זוגית שני הצדדים אשמים בפרידה, במריבה, בהכל. זאת אינטרקציה בין שני אנשים. ברור שלפעמים יש צד שאשם יותר, אבל אתה אף פעם לא אשם ב100% ולהפך. מצחיק אותי בכל העסק שאחרי הרצאה שלמה שדפקתי לה בנושא,  היא שלחה מכתב לאקס הרי שלה שבו היא ספרה לו כמה הוא חשוב לה והכל, כמובן שלאורך כל המכתב היא רשמה ששניהם אשמים וכל זה. ואני כל הזמן מהנהנת לעצמי, שזה נכון. אבל למה אמרת לו? הוא רוצה לשמוע שאת מרגישה אשמה ולא על זה שאת חולקת את האשמה איתו. למה? כי ככה אנשים. הם לא אוהבים שמאשימים אותם. לא נוח להם עם זה ואם כבר מכתב מתרפס, אז לפחות שיהיה כמו שצריך. כמובן שלא אמרתי לה את זה, כי לא שוברים לציפור רגל כשהכנפיים שלך שבורות.

חבר לשעבר שלי אמר לי אתמול, שהוא מרגיש זקן כבר הרבה זמן.

בהתחלה לא הבנתי, למה? 22 זה לא זקן. לא מספיק. גילאי 20 + אמורים להיות השנים היפות של חיינו הרי.

האמת ככל שחשבתי על זה הבנתי שהוא צודק. גם אני כבר מרגישה זקנה ואם הייתי עושה את הטיול הגדול של "אחרי השחרור" לדרו"א כמו שתכננתי ורציתי, נראה לי שכבר הייתי בראש שלי קוברת את עצמי.

אני מתגעגעת לתקופה איתו, ז"א אני מתגעגעת לתקופה שבה יש לי באמת בן זוג, משהו לחלוק איתו הכל. להפגע ממנו. לאהוב אותו ולקבל ממנו האהבה חזרה. כבר כמעט שנתיים שאני לבד. כבר חמש מאז שבאמת היה לי משהו שאני מגדירה כאהבה ממומשת. מה לא בסדר? ולמה תמיד אני מוצאת את עצמי נמשכת לבלתי מושג? הלוואי שהיה לי את התשובות להשאלות האלה, אני מאמינה שאז יכולתי לתקן, לפחות חלק.

אני בטוחה שאם מישהו מבוגר יותר קורא את זה, הוא צוחק עליי, אבל כולנו חיים בעולם שבוא אנחנו רואים רק את מה שמפריע לנו, בעיקר בעצמנו, יש כאלה שגם קצת במה שסובב אותם, פוליטיקה, איכות הסביבה, המשבר הכלכלי העולמי, הרעב באפריקה. אבל הכי חשוב זה אתה- האינדבדואל שלך.

מה לעשות בשורה התחתונה, הבן אדם שאתה נמצא איתו הכי הרבה זמן ביממה, אפילו יותר מבן\ת הזוג שלך זה עצמך. ואם אתם לא מסתדרים, אז זאת בהחלט בעיה.

יש לי הכל- אוטו, מחשב, עבודה, בית, אוכל. יש לי הכל-אבל אין לי כלום.

הכל חומרי, הכל ריק מתוכן.

ההכל הזה בעיקר לוקח ממך. הוא לוקח ממך את הזכות להתלונן ולהגיד שרע לך, כי יש לך הכל. אתה חי, לא חסר לך שם דבר פיזי,אז אין לך זכות להתלונן כי יש אנשים שאין להם אפילו לחם, עם נאבקים על ההשרדות שלהם, אבל יש להם סיבה לקום בבוקר. יש משהו שמניע אותם. ולך? אין לך כלום.

שום סיבה לקום בבוקר, אתה פותח עיניים ושואל למה קמת ליום חדש? מתהפך בשמיכה ומסרב להכיר בזה שעוד יום מתחיל. עוד יום מתחיל ששום דבר טוב לא יצא ממנו, שאפילו קצה של אור לא קיים בסופו. אולי רק איזה כוס בירה להטביע בה את המרירות שמציפה אותך.

וכל מה שאתה רוצה לדעת זה מתי כל זה יגמר מתי כבר יבוא משהו שיחתוך את המעגל הזה שאתה נמצא בו? הלופ האינסופי הזה. ואין לשאלה הזאת תשובה, תמיד שאתה חושב שהינה הגעת לנקודה הכי נמוכה שאתה יכול להיות בה ואז אתה חוטף מכה מתחת לחגורה. והחלק הכי גרוע הוא שאין לך באמת את מי לשתף, מישהו שאתה באמת יכול להגיד לו הכל, הכל מתנהל בחצאי משפטים, זורק מילה להוא עוד איזה חצי משפט להיא, אבל לא מצליח לשבת ולדבר על הכל. אז אתה מתחיל להמציא לך חצאי אמת, במקום חצאי משפטים. חצאי אמת שהופכים להיות אשליה, אתה מתחיל לשבת ולהאכיל את עצמך בשקרים. בסוף עם מתנפצים ואז אתה מבין שיש לך הכל- אוטו מחשב עבודה, בית אוכל. יש לך הכל אבל אין לך כלום.

ואז... אז רק בא לך רק לקום וללכת. אתה אפילו לא יודע לאן.