בשנה הראשונה שלי במכללה נכנסתי לפורטל הסטודנט והתחלתי לבנות מערכת. "פיות ומכשפות - העל טבעי אצל שייקספיר". "נשמע מעניין", חשבתי, וסימנתי את הקורס. נכנסתי לכיתה, התיישבתי, וניטה התחילה לדבר. והיא דיברה, ודיברה, ואני הקשבתי, כולי דרוכה. היא דיברה על התיאטרון השייקספירי, על תמות, מוטיבים, אירוניה דרמטית ונקיטת עמדה פרשנית בכתיבת עבודה. "אני לא זוכרת שמות, אז תגידו דברים חכמים וככה אני זוכרת אתכם", היא אמרה. ומי שמכיר אותי יודע, שבאותו רגע הצבתי לעצמי מטרה – "היא הולכת לזכור את השם שלי ." אחרי העבודה הראשונה שהגשתי לה, היא בהחלט זכרה את השם שלי, ולקראת סוף הקורס ניגשתי אליה וסיפרתי לה שעד היום לא אהבתי שייקספיר, כי לא הבנתי אותו, ושעכשיו בזכותה אני מבינה, ומאוד מאוד אוהבת. היא חייכה, שתקה לרגע, ואז שיתפה אותי. שגם היא לא אהבה שייקספיר פעם, עד שהיא למדה אותו כמו שצריך.

בשנה השניה שלי במכללה היה לי ברור שכל קורס שניטה מלמדת – אני לוקחת. ניטה הייתה מקצועית ודייקנית. רבע שעה לפני שהשיעור מתחיל, היא כבר הייתה בכיתה, מניחה את התיק וכל הדיוידים על השולחן, ואם היו דפים שהיא חילקה, היא הייתה מסדרת אותם בדיוק בסדר שבו הסטודנטים שנכנסים לכיתה צריכים לקחת אותם. ואז, כמובן, התחילה ההתעסקות הטכנולוגית. "אני רוצה להראות לכם קטע מההפקה הזאת, אם האלים יתנו", הייתה אומרת, מנסה להבין למה הסרט לא מתחיל, או למה הכתוביות בגרמנית, למה אין סאונד או למה הסרט ממשיך להתנגן אפילו שעצרה אותו. "עד שהבנתי איך עושים את זה, זה השתנה!" מחתה אחרי שהמחשבים שודרגו לווינדוס 10 או משהו כזה. ואני ועוד כמה סטודנטים היינו טכנאי המחשבים הקבועים שלה. לי כבר היה ותק של שנה שניה, אז אחרי שפתרתי תקלות, מינוריות ככל שיהיו, קיבלתי את האחריות – "עכשיו את לא יכולה להחסיר אף שיעור!", היא אמרה בחיוך, חצי בציניות וחצי בצחוק, עם הנימה הייחודית שלה והמבטא האמריקאי. חייכתי בחזרה, ובלב חשבתי לעצמי "זה בסדר, זה לא שתיכננתי להחסיר שיעור שלך אי פעם גם ככה.", והתיישבתי במקום.

בסמסטר השני של שנה שעברה הייתי בתוכנית חילופי סטודנטים בהונגריה. בסוף השיעור האחרון לסמסטר בקורס של "המלט", ניטה שאלה אותי על התוכנית והלימודים, איחלה לי המון בהצלחה, נתנה לי חיבוק ארוך וחם, וביקשה שאכתוב לה. החלפנו לא מעט מיילים בכל התקופה שהייתי שם, וכך החיבור בינינו הפך להיות אישי ועמוק יותר. באחד המיילים, אחרי שסיפרתי לה בין היתר שאני לומדת קורס בשם "דרמה שייקספירית ותיאטרון הרנסאנס", היא כתבה לי כך:

"קורל היקרה, תודה רבה על מייל זה. קודם כל, מרגיע אותי לשמוע אותך בקולך ולדעת שטוב לך (כי דאגתי), ומשמח אותי מאד לדעת שאת מנצלת את ההזדמנות כפי שקיוותי ואיחלתי, וגם לזכות בהצצה לחוויות שלך, עם הדגש השייקספירי, שכמובן גורם לי לאושר שאת חווה כל כך הרבה מיצירותיו. משמח במיוחד לדעת שאת כמוני התחלת את פרק החיים שלך עם שייקספיר, שאני בטוחה שילווה אותך לכול החיים (כמוני) ובצורה המיוחדת בנדיבות הענקית של הטקסטים האלה, יפגוש גם אותך תמיד בצורות שונות בחיים המשתנים. איכשהו, הטקסטים האלה תמיד מקדימים אותנו, מחכים לנו, לדעתי, בכל מיני שלבים בחיים."

כשניטה נפטרה, קראתי שוב ושוב את ההתכתבויות שלנו, וכמו שהיא אמרה - חזרתי ופניתי אל הטקסטים הללו. חזרתי אל המונולוג האחרון של המלט. ושוב, כפי שאמרה, חיכו לי השורות האלה בשלב הזה בחיי:

מערכה חמישית, תמונה שניה: "גם ציפור אינה נופלת ארצה אלא אם כן נגזר עליה במרום. כל חי מת בעתו. אם בא קיצו היום – הוא לא יבוא מחר. אם לא יבוא מחר – יבוא היום. ואם לא היום – אף על פי כן, בוא יבוא. המוכנות היא הכל..."

לומר על ניטה שהיא הייתה מרצה מדהימה, מוערכת, עם לב רחב ומקור השראה עצום עבורי, יהיה אנדרסטייטמנט לכל מה שיש לי לומר עליה, ועבור כל הרגשות שצפים בי כשאני נזכרת בה. ניטה היוותה לי דוגמה אישית, גרמה לי תמיד לרצות לעשות את הדרך הארוכה, בלי לעגל פינות, לרצות ללמוד ולשאוף לדעת יותר, להיחשף לידע חדש ולרוץ איתו לכיוונים לא צפויים ומעניינים. עוד שורה שהיא כתבה לי הייתה "מעט מאוד, מעט מדי בהרבה, אנשים בכלל ובינם סטודנטים, יודעים להיות שותפים סקרנים ופתוחים, עמיתים אמיתיים, כמוך." . אני לא יכולה להסביר כמה המילים שלה ריגשו אותי, נגעו בי, גרמו לי להרגיש שיש מי שרואה אותי על כל מה שאני. ההבנה שהיא החשיבה אותי כעמיתה, ולא רק סטודנטית. הידע האינסופי של ניטה והאהבה הכנה לכל העשייה האקדמאית שלה, גרמו לי להיות מוקסמת ומרותקת כבר מהשיעור הראשון. בקורסים שלה נהנתי לכתוב עבודות ולנתח טקסטים, ועוד יותר נהנתי לקרוא מה שהיה לה לומר על הדברים שכתבתי. ותמיד היה לה מה לומר.

בשבילי ניטה הייתה, ותישאר, מודל לחיקוי, מנטורית, אישה גדולה מהחיים. היא האמינה בי יותר משהאמנתי בעצמי לפעמים. כל מילה טובה או מחמאה ממנה היו תמיד דבר ענק בשבילי, היות ובאו ממישהי שכל כך הערצתי. וכל זה בפשטות המיוחדת שלה, באופי ייחודי, שנינות אדירה, והמון אכפתיות ואהבה. קשה לי לתאר מה אני מרגישה עכשיו כשהיא לא כאן, אבל אם לפשט את הדברים אני יכולה לומר שאני קרועה בין רגשות משני סוגים. הראשון הוא הרגשת החמצה על כל מה שכבר לא אזכה ללמוד ולחוות עם ניטה. לא יהיו עוד שיעורי שייקספיר בכיתה 213 א', היא לא תלווה אותי בעבודה הסמינריונית, כפי ששתינו ציפינו עוד מהקיץ, לא נחליף עוד מיילים, ולא אוכל לומר לה את כל הדברים שרציתי ולא הספקתי. ומצד שני, הרגשה אחרת, של כמה ברת מזל אני שזכיתי להכיר אותה וללמוד ממנה, מה שכן הספקתי.