אבל, אם מסתכלים היטב, העיר מלאה בסימנים של הצבא האמריקאי שישב פה שם (כמעט 20 שנה..?), אזורים שלמים תחומים בגדרות שמתרוממות לגובה ושאינן עבירות, כל מיני שערי בטחון כמו שהאמריקאים יודעים להמציא. בחצרות של משרדי הממשלה, בנין הנשיאות וכו' אחרי שביקנו בבונקר שממנו ניהלו את כל המבצעים והקרבות, יצאנו לחצר וראינו אוסף של מטוסי קרב, מסוקים וטנקים שנפלו בידי הוייטנאמים..

מסייגון יצאנו לסיור במחילות קו צ'י שבהם ישב הווייטקונג בתקופת המלחמה נגד האמריקאים. המחילות השתרעו על שטח של למעלה ממאתיים קמ"ר שהיוו למעשה עיר תת קרקעית ענקית ונסתרת לחלוטין וכללה בתי חולים, בתי חרושת לנשק וכל הדרוש להישרדות במלחמה. שכנו בה אלפי לוחמים שלעיתים לא ראו אור יום במשך חודשים ארוכים. הביקור הזה במחילות הוייטקונג (ואחריו גם במוזיאון המלחמה) היה לא קל בכלל. אפשר היה לראות את התחכום שהושקע בחיים האלה, המלכודות שהכינו לחיילים האמריקאים ואח"כ לזחול קטע קצר של בערך 30 מ' במחילות החשוכות – זה היה ממש מטלטל. לא יכולתי שלא להתחבר למציאות שלנו בארץ  ולזה שעוד כמה חודשים אני אהיה אמא של חייל. אחרי שהאמריקאים עזבו את ויטנאם הם פעלו נגד אחיהם אנשי דרום ויטנאם.  מתברר שמכל דבר אפשר לעשות כסף. גם ממלחמה ופה הם עושים את זה לא רע בכלל. בתמנה זו אחת המלכודות שנקרה "בובי-טראפ" מי שנפל לתוכה לא נשאר בחיים. בטוח.

המדריכים המקומיים משתפים אותנו בסיפורים מעברם ומעבר משפחתם. הסיפורים האישיים תמיד הכי מעניינים, לשמוע איזו ילדות היתה להם בצל המלחמה, מה עבר עליהם, החוויות שלהם מהמלחמה. אחד מהם ספר שאמו היתה לוחמת וייטקונג ואביו איש צבא הדרום. וככה הוא גדל במשפחה שבה ההורים היו למעשה אויבים אחד של השני והיו הרבה משפחות כאלה.

חוץ מענייני מלחמה שמאד העסיקו אותי פה, עשינו הרבה שוק. שווקים בחו"ל אני מאד אוהבת. ותמיד מחדש אני נדהמת כמה נמוך אפשר לרדת (במחירים... במחירים...) ומסתבר שאחרי הנמוך הזה אפשר לרדת עוד..

העיר הזו תוססת מאד. מלאה בתי קפה ומסעדות נהדרות. בכל מקום חתן –כלה מצטלמים. אבל הכי נחמד לראות שבסך הכל, למרות שאצה להם הדרך להתקדם ולהספיק את מה שהעולם כולו הספיק בזמן שהם היו עסוקים במלחמות, אין כמו צלחת של מרק שמתבשלת לה באמצע הרחוב.. באמצע היום כשיוצאים להפסקת צהרים מהעבודה.