שישי. בשבע בבוקר הוא מצלצל לי שהם יצאו מהבסיס. אנחנו מדברים בענייני הלוגיסטיקה של הנסיעה הביתה. כשאני שואלת שאלות מחוץ ללוגיסטיקה, הוא חותך ואומר ש"אני אספר לך בבית". אוף, אני צריכה ללמוד להתאפק עם השאלות שלי. קשה לי להתאפק. אני רוצה לדעת איך זה שלפני שלושה ימים הכל היה יאוש אחד גדול והילד שדיבר אלי בטלפון הבוקר היה ילד אחר. אני צריכה להסתגל לשינויים המהירים האלה. בדיוק כשאני מחפשת באינטרנט את השעות של האוטובוס אני שמה לב שאני מאחרת לפלאטיס. השעון קיץ הזה מבלבל אותי.

בדרך לפילאטיס אני מתכננת את ארוחת הערב מנסה להיזכר מה יש לי במקרר. מאז שהוא התגייס המקרר התרוקן. אולי אני כבר לא יכולה לבנות על שאריות ואני צריכה להיות יותר מתוכננת? נזכרתי בפשטידה שראיתי השבוע בעיתון. איפה שמתי את המתכון?

כשחזרתי מהשיעור הוא בדיוק נכנס זורק את התרמיל בכניסה. אני מתאפקת לא להתחיל עם השאלות. בא לך קפה, אני שואלת והוא אומר לי בחיוך שזה בדיוק מה שרצה להכין ואחרי זה הוא נבלע לדקות ארוכות בשירותים. שירותים זה הכי בית. אחרי השירותים הוא מדליק את המחשב, הקפה מחכה במטבח, הנייד שלו מצלצל כל הזמן, צליל סמסים נכנסים, "אני אדבר אתך אחר כך, אחי" זה המשפט שהכי הולך. הוא נזכר בקפה ובא לשתות איתי . תוך כדי לגימות מהירות הוא מספר על המפקדים שלו, על הראיונות האישיים שהיו לו, על זה שהיה חולה וקיבל שחרור מפעילות 'רק עבודות משרדיות'. אני מתעניינת בתנאי החדר, במים החמים במקלחות, בשירותים, בשק"ם, בחבר'ה שאיתו בחדר, במחלקה שלו. אני מנצלת את רגעי החסד האלה כדי לדעת כמה שיותר..

מה עם הכביסה אני שואלת, אנחנו מסכמים שאחר כך זה בסדר. לפני שהוא הולך הוא שואל אותי אם אני יודעת איפה הסווצ'ר עם הפסים. בדיוק את זה לא כיבסתי, אמרתי. את שוב מפשלת הוא מציין בחביבות. אני מחייכת וחושבת שעכשיו כשהכמות ירדה, צריך לעשות תכנון מחדש לכביסות.

ארוחת הערב כבר מתוכננת אצלי בראש לגמרי. המרק מתבשל על הכיריים, באמצע הוא מתקשר להגיד לי שהוא מביא שני חברים לארוחה. חברים זה טוב. בשבילי זו הזדמנות לשמוע על מה שעבר עליו בשבוע הזה. בזמן שאני עסוקה בפינוי הצלחות ובהגשה לשולחן אני שומעת על שיחות המוטיבציה שעשו להם, דברים שהוא סיפר על למפקדים ולחבר'ה שלו על עצמו, מה עשו השבוע, מה התכנית לזמן הקרוב, החופשות, היציאות, בפסח הוא יהיה בבית. אני לומדת על הדרך שבה הוא ממקם את עצמו בכיתה שלו ובמחלקה. איך הוא מתארגן עם הזמן הפנוי. פתאום אין לי צורך לשאול שאלות. בפנים אני מרגישה טוב.

מה עם הכביסה אני שואלת כשהם קמים מהשולחן. אחר כך הוא עונה לי בריטואל הקבוע. בחוץ יורד גשם חזק. לא מצב אידיאלי לכביסה. אולי בבוקר המצב ישתפר. החזאים בזמן האחרון מדייקים והם לא הבטיחו שיפור לבוקר. נזדקק ליצירתיות מסוג אחר.

אחרי שהוא יצא לבלות, גיליתי שבענייני הכביסה לא התקדמנו. השארתי לו פתק על המיטה בתקוה שבבוקר אני אמצא את הכביסה ממתינה לי. בבוקר אני מבינה שהוא ואני צריכים לעשות שיחה בענייני כביסה. אמנם אני מפשלת באופן קבוע אבל גם לו לא חסר. נראה שהיה לו ממי ללמוד....☺