בלמידה תמיד יש תחושה אחרת. היא מעוררת אותי, לוקחת אותי למחוזות רחוקים, יש בה משהו מרענן, מחדד למחשבה, מעיר את החושים. תובעני ולא מוותר. צריך לחשוב, לחוות, להתנסות, לנער את האבק מעל הזכרונות. אני קוראת המון. עולמות שלמים נחשפים בפני. אין לי זמן ויש לי זמן. סדר עדיפויות אחד מתחולל בחיי ולרגעים נדמה לי שלא בטוח שהייתי שותפה לקביעתו. אני מגייסת מתוכי כוחות שמשאירים אותי ערה וסקרנית. וכשאני בתוך הטירוף הזה הוא כבר בא אל קיצו.

היום נגמר הקורס שהנחתי. במפגש הסיום היתה אווירה מיוחדת. אווירה של לא רוצים שיגמר. טבעי שאחרי קורס כזה, שעובד על החלקים הפנימיים שלנו, יש סוג של התרוממות רוח. אני שואלת את עצמי איך שומרים את המומנטום הזה של התרוממות הרוח, מפני הנפילה.. אני רוצה לשמר את המומנטום עוד קצת. עוד קצת. להפוך את האנרגיות האלה לכוח מניע שיצעיד אותי הלאה. הקשבתי לאנשים. הסתכלתי על הדרך שעשו. התמלאתי תחושה של גאווה גדולה על יכולת ההתבוננות שלהם על התהליכים שעברו. זה כל כך ממלא.