בשביל שלא נלך סתם ונתבטל, אחרי הכל אנחנו  'מבזבזים' שמונה שעות יקרות בהליכה, ושעה של יום שישי היא בדרך כלל שעה יקרה יותר, החליטה הנהלת השביל להכריז על פעילות ששמה: "בן-יהודה פינת שבילי", שמטרתה להעסיק את מוחנו הקודח שבשעות ההליכה מן הסתם הוא נח. בפינה זו התבקשנו להמציא מילים עבריות לכל מיני מינוחים שקשורים בשביל. בפעם הראשונה התבקשנו לעברת את המילה שלוקר (שזו שקית השתיה שנמצאת בתוך התרמיל גב וששותים ממנה באמצעות צינורית שתיה) היתה רק הסתייגות אחת. מראש נמסר לנו שהביטוי" תמצצי לי" לא יתקבל. שנתאמץ על משהו מקורי. אין גבול ליצירתיות שהתגלתה בקרבנו. מסתבר שכמה שעות של הליכה בשמש הקופחת מולידים רעיונות לא רעים בכלל: מוצהשבילי, פי-מי-גב, מי-גב, מוצץ-גב, שתו-שבילי, תרמי-מים, מוצץ-גב, גב-סאקר, קלגום ועוד ועוד. כשהגענו לרגע ההצבעה, התעוררה בעיה בשיטה. מכיוון שלא קבענו כללים: איך תקבע ההצעה הזוכה, כמה פעמים מותר לכל אחד להצביע וכו', בפעם הזו החלטנו שתבחר ההצעה שתקבל את רוב קולות המצביעים אבל גם החלטנו שצריך לגבש כללים. בפעם השניה הלכנו על חיפוש ביטוי מתאים לתפקיד של "פייטן השביל" - הכוונה היא למי שאחראי ל'רגע של תרבות' לאותו קטע. היו הצעות לא רעות אבל אז התעורר מרד בקרב חלק מן ההולכים שטענו שהביטוי 'פייטן השביל' הוא אחלה של ביטוי ולא צריך להחליף אותו ולכן כל הרעיונות נגנזו.. למגינת ליבם של כל אלה שהתאמצו מאד.. העיקר שהיה קצת אקשן.

בסוף המסלול כבשנו את מבצר אנטיפטרוס. טוב, לא ממש כי הכניסה לשם עולה כסף וכבר היה מאוחר ורצינו הביתה. יום שישי, לא? במקלחת בבית הסתכלתי על הרגליים שלי. הן כל כך מצחיקות. יש לי שיזוף של פועלים. החלק המכוסה בשרוולי המכנס - לבן והחלק החשוף שבין הברכיים לגרביים – שזוף...