הדבר הראשון שחלף לי בראש הבוקר כשיצאתי מהבית בשעת בוקר מוקדמת שזה לא בוקר בשביל ללכת לעבודה. חשבתי לעצמי שזה בוקר לטייל, לראות את הפריחה, ליהנות מחומה של השמש. זה בוקר שהכי מתאים בו לא לעשות כלום. פשוט כלום.

האוויר היה נקי, השמים כחולים לגמרי בלי אף ענן. הצבעים של הטבע בתקופה הזו של השנה הם כל כך חדים. הירוק הוא כל כך ירוק שזה ממש מרגש.

במקום זה נסעתי לעבודה. היה לי מפגש של איזה צוות היגוי שבו אני משתתפת. כל היום עם הצוות הזה. זה אומר מעט אנשים, כל אחד נספר. אי אפשר להתחמק. אי אפשר לאחר וגם לא לצאת לפני הזמן. והכי חמור, שדווקא היום מלאכת כתיבת הפרוטוקול נפלה עלי.

בעיה. אי אפשר לשקוע בחלומות בהקיץ.. אי אפשר לקום באמצע לאיזה טיול קטן: שירותים, קפה, להביא משהו מהאוטו.. אי אפשר לחלום, לסמס, להתכתב עם שכנתי מימין או עם זו שמשמאל...

כלום. אני תקועה כאן. החלומות שלי בחוץ...

כל כך רציתי להיות בחוץ...