זה יקרה בעוד 6 ימים בדיוק. פחות משבוע.
כשהחלטתי ללכת על זה לפני 3 חודשים הכל נראה כל כך רחוק.
לא חשבתי שהזמן יעבור כל כך מהר.
רוב הזמן הדברים היו מאד מודחקים במחשבות שלי. כיסיתי אותם בהמון עשייה. המון פעילויות. עשיתי הרבה רעש לעצמי רק כדי שלא לזכור
אבל הזמן לא עמד מלכת.

תחושת הזמן היא דבר מאד מעניין. מתי דברים רחוקים נראים קרובים ומתי הם נראים רחוקים? אני מניחה שזה קשור בתחושות שהזמן מעורר. אם אלה תחושות נעימות אז תחושת הזמן מתקצרת. ואם התחושות לא נעימות אז יש נטייה למתוח את הזמן ולהרחיק אותו.

כעת כשהמועד מתקרב כבר אי אפשר יותר להזיז את הדברים הצידה. עכשיו הספירה היא בימים וגם בשעות.
השעה הקובעת היא 3 בצהרים. זו השעה שבה מתחלף אצלי היום.

עכשיו אני מחכה. יש בי ציפיה דרוכה. שקט לא מוסבר. התכנסות אל תוך עצמי פנימה. יכול להיות שזו ההקשבה לפחד?
אני חושבת הרבה על הרגעים שבהם אשקע לי בשינה עמוקה, ועל הרגעים שאתעורר למציאות אחרת.
איזו מן התעוררות זו תהיה? חוסר האונים זה משהו שאני מרגישה חצויה לגביו, גם אם זה מוגבל בזמן.
אני יודעת שהתעוררות תהיה כואבת. אני זוכרת את התעוררות הזו לתוך הכאב מפעם אחרת.

... באמצע היום טלפון מבית החולים. הנחיות אחרונות...

אי אפשר לשקוע כל היום במחשבות. השעון צלצל 3.