חברות חדשות. איך באמת עושים חברות חדשות? זה נראה כמו משהו טבעי אחרי שנים של ניסיון בקשירת קשרים וב'עשיית חברות' שלרגע זה נראה כמו פיס אוף קייק. מיומנות כזו שפעם אחת רוכשים אותה ומיד שולטים בה לנצח נצחים. משהו כזה כמו לרכב על אופניים...

אבל אז מתברר שזה ממש לא ככה. ככל שהזמן עובר ואני צוברת יותר ניסיון חיים זה רק נהייה יותר קשה. יותר קשה לקלף את כל הקרומים והקליפות ויש יותר פרטים שצריך לספר אותם עד שמגיעים לרמת אינטימיות שצריך שיהיה בין חברות טובות. וצריך לחשוף את הכל. את כל האהבות ואלה שהתבררו כמטעות ולדבר על המקומות הכואבים ועל הכשלונות ועל ההצלחות ועל החלומות ועל האכזבות ועל הדרכים שמבחוץ הן נראות כמו כביש ישר, כמו נסיעה מנקודה א' לנקודה ב', אבל בפנים הן פתלתלות ומפותלות ויש בהן הרבה מהמורות ובורות שלפעמים נפלתי בהם.

צריך לדבר על כל זה כדי להצטייר באור הנכון וכדי שזו שהיא החברה החדשה שלך, תוכל לראות אותך בגודל הנכון כמו שאת באמת ולהגיד לעצמה, "וואלה, כל זה עבר עליה? מבחוץ לא רואים עליה". כי אלה הם המקומות שבהם נרקם הקשר ההופך הדדי.

וגם צריך להקשיב ולשמוע ולהבחין בדברים שבין המילים ולשתוק ולהתעניין. 

וזה בדיוק ההבדל בין סתם להרשים אנשים לבין להיות חברה באמת. להרשים זה קל. באים מדברים ונפרדים ואח"כ מצטלבים בכל מיני צמתים ועושים "היי". אבל להיות חברה זה אומר לפתוח את הדלת לתוך הנשמה, לכל מיני מקומות חשוכים, לכל מיני מסעות שאת סופם אי אפשר לדעת. זה מסובך. זה אומר שליד אחת כזו תוכלי לבוא כמו שאת. חשופה ולהתנהג 'לא בדיוק' ולה בכלל לא יהיה איכפת.

ואחרי שנפגשים ומדברים לתוך הבוקר או הצהרים או הלילה והזמן עובר לו מבלי שמרגישים והתחושה היא שאלמלא השעה המאוחרת יכולנו להמשיך לדבר עד הבוקר ועד למחרת ושיש עוד המון דברים שרציתי להגיד ולספר ולא היה זמן או שלא הספקנו.. ונוצרת תחושת אינטימיות חד פעמית כזו שממלאה אותך עד הסוף, שמצד אחד היא כל כך מעירה מעוררת ומצד שני את מרגישה סחוטה. איך ממשיכים משם? איך שומרים על אותה תחושה חד פעמית שוב ושוב?

ולמרות שזו רק התחלה, יש תחושה של חברות של שנים. שהרי חלקנו בינינו הרבה מתוך השכבות הפנימיות. המוסתרות.

אבל הפעמים הבאות הן לא תמיד כאלה. למרות ההבטחה.