השבוע התחלתי ללמוד בקורס חדש.

הקורס הזה הוא סוג של מסע בהמון מובנים.

קודם כל יש את מרחק הנסיעה. אני נוסעת מהצפון למרכז, עם שותפה נוספת ואנחנו עושות מסע עם עצמנו, בדרך לשם אנחנו מדברות על עצמנו ועל כל מה שעבר עלינו במשך השבוע ובכלל ובדרך חזרה – זה הזמן לדבר על מה שהיה במפגש ולהפיק תובנות מכל מה שעבר עלינו בשעות האחרונות.

יש הבדל בין המחשבות של 'מיד אחרי' לאלה שיבואו בימים הבאים.א לה מחשבות אחרות. ומהבחינה הזו אני מרגישה שאני במסע כל השבוע. מפגישה לפגישה.

בקורס הזה יש שיעורי בית. שיעורי בית של מחשבה וקריאה וכתיבה וגם יצירה של דברים. גם זה מחזיק אותי כל השבוע תחת ההשפעה של הלמידה בקורס

וחוץ מזה, התחלקנו לקבוצות קטנות ויש משימות בקבוצות האלה. משימות במייל. אני כותבת  על עצמי וקוראת מה כתבו האחרות. זה יוצר תחושה מאד חזקה של של השתתפות במסע שלהן המתנהל בצד המסע שלי.

המון מסעות שמתנהלים להם בעת ובעונה אחת ובדרך מופלאה הם גם מתנהלים בנפרד וגם שזורים ביחד כמו מעשה אריגה מיוחד במינו.

ובתוך השבוע מתקרב לו יום האזכרה הראשון. בדיוק שנה.

ערב יום כיפור הוא יום האזכרה הראשון לאימי שנפטרה לפני שנה בדיוק. בתקופה הזו שבין ראש השנה לכיפור, לפני שנה, היינו איתה במסע האחרון של חייה.

ואני מרגישה מאד מטולטלת. בשבוע הזה במיוחד, הזכרונות מציפים אותי בעוצמה רבה.

אני מקווה שאחרי האזכרה אהיה במקום אחר