הימים שבין ראש השנה ליום כיפור הם ימים שבהם אני מוצאת את עצמי חושבת ומתבוננת. בראש השנה אני מתבוננת קדימה, התבוננות מלווה בהתרגשות וציפייה לקראת השנה וכל מה שהיא תביא איתה ואילו יום כיפור הוא יום של התבוננות אחורה, אל מה שהיה. זו התבוננות שיש בה הסתכלות פנימית ובדיקה של התנהגותי ושל מערכות היחסים שלי עם עצמי ועם הסובבים אותי. ההתבוננות הזו מאפשרת לסכם את כל מה שהיה מצד אחד ולתכנן מצד שני כל מה שאני רוצה שיהיה בשנה הקרובה.

ההתבוננות הזו לא מוגבלת לבחינת מערכות היחסים בלבד, היא מתייחסת גם למערכות היחסים האחרות שלי, למערכת היחסים עם הזמן, עם העבודה, באיזו מידה אני שומרת על עצמי, לענייני בריאות, יחסים עם המשפחה ועוד.
יום כיפור הוא זמן להתעמק במערכות היחסים שיש לי עם הקרובים לי. עם עצמי, עם משפחתי, עם חברים ולגלות מה חשוב לי ומה לא, מה חשוב למי שחשוב לי ומה חשוב לאחרים. זה הזמן לטפח את מה שאני חושבת שלא נתתי לו תשומת לב מספקת ולהפחית במקום שבו אני מרגישה שזה יותר מדי.

והסליחה והמחילה, שהרי אי אפשר בלי זה....

מצד אחד יש כאן עשיית הזדמנות לחשבון נפש ובקשת סליחה מכל מי שפגעתי בו, בייחוד מעצמי. ומצד שני, לא פחות חשובה היא המחילה, היכולת לסלוח ולמחול לאחרים. 

זה חלק שלי באופן אישי מאד קשה להיות בו. אני לא אדם נקמני ומתחשבן אבל קשה לי לסלוח לאנשים שפגעו בי.

עם השנים אני מגלה שכאב הפגיעה לא מתעמעם בכלל ושזה נעשה קשה יותר ויותר לסלוח.

עוד יותר קשה.

גמר חתימה טובה.