ביום שישי, ערב יום הכיפורים עלינו לקברה של אמא. בדיוק שנה למותה. אף פעם לא באתי לבית הקברות בערב יום הכיפורים. בית הקברות בערב יום הכיפורים הוא מקום אחר. המולה גדולה, המון אדם, דוכני פרחים ודוכני שתיה ובייגלה ודוכנים לתרומות ולכפרות והמון תרנגולים בשביל המנהג של 'תרנגול כפרות'. וגם פוגשים המון אנשים מוכרים ולרגע יש את שמחת הפגישה ושמחת ה'מה נשמע' ו'מזמןלא התראינו' אבל זה בכל זאת בית קברות..

בדרך אחותי הציעה שנעבור דרך הקבר של סבתא. "אמא תמיד היתה הולכת לשם" "בסדר" אמרתי והלכנו. לבד לא הייתי מצליחה לאתר את הקבר לא נעים להודות אבל אפילו לא זכרתי את השם שלה. היא נישאה פעמיים ונקברה בשם שונה מזה שאני הכרתי. שמתי לב שהתאריך שנחרת על המצבה היה 4.2.1974. בערך 4 חודשים אחרי שעלתה לארץ.

4 חודשים בלבד היתה לי סבתא. סבתא מהצד של אמא. לא הכרתי אף אחד מדור הסבים-סבתות שלי. היו רק מעט תמונות אבל מי מתחבר לסבתא שלו דרך תמונות של בחורה צעירה בליל כלולותיה? אמא שלי ספרה לי סיפורי ילדות על הסבא שלה שנשמעו מאד כיפיים. אבא שלי בכלל לא. סבתא שלי עלתה לארץ בדיוק באמצע מלחמת יום הכיפורים. לא בדיוק ידעתי מה אני עושה עם המצב החדש הזה. אף פעם קודם לא היתה לי סבתא. המידע היחיד שהיה לי על העולם הזה היה דרך חברות שלי שחלק מהן גדלו עם הסבתא בבית. בדרך כלל זו היתה אשה זקנה ולפעמים חולה  מדברת עברית קלוקלת מתובלת במילים ביידיש או תיימנית.. איך מתחברים עם אישה בת 70+ שלא מדברת את שפתך?

חלק מהתפקידים בחיים אנחנו לומדים מחיקוי ומהתבוננות באחרים. לי לא היה אף פעם מודל של להיות נכדה, בכלל לא היו לי כישורים של 'להיות נכדה' ולא ידעתי איך נכדה אמורה להתנהג, פרט לזה שעלי להיות מנומסת, לנשק אותה  ולהתחבק מפעם לפעם, אני מודה שלא אהבתי את זה במיוחד, בעיני היא היתה זרה ולא יכולתי להרגיש אליה קרבה למרות שרשמית היא היתה ה'סבתא שלי'. תוך שאני מאמנת את עצמי במצב החדש היא חלתה והלכה לעולמה.

בערב יום הכיפורים הלכנו לבקר את הקבר שלה.