בבוקר אני קובעת זמן עם עצמי. חצי שעה ביום. זה הזמן הקבוע שלנו. שלי עם עצמי. זמן סגור. כמו פגישה שסגורה ביומן. פגישה עם עצמי. עצמי זקוק לזה. נואש לזה. מגיע לו. אני קמה מוקדם בבוקר במיוחד כדי להיפגש עם עצמי. חצי השעה הראשונה בבוקר מוקדם מוקדשת לביחד שלנו. אני יוצאת מהבית, מסתובבת בגינה, הולכת להביא את העיתון, עושה לי קפה ויחד אנחנו מבלים את הזמן הראשון של הבוקר. בזמן הזה, העולם בשבילי עומד מלכת. אני משקיפה על העולם והוא משקיף עלי בחזרה אני לא חושבת על המשך היום, אני חושבת רחוק. אני מפליגה עם מחשבותיי למקומות בלתי נראים, בלתי מושגים. אני חולמת מייחלת, מקווה. חצי שעה ביום אני מקדישה לעצמי. רק לעצמי. אחרי זה אני מוכנה להסתער על העולם.
המחשבות שלי התגלגלו לשבוע שעבר. המתבגר בחו"ל. היה פה שקט שאני לא רגילה אליו. מידי פעם עברתי אצלו בחדר. השקט שהיה שם הפתיע אותי. כל כך אנטיתזה לאינטנסיביות, לקצב, לרעש שאנחנו חיים בתוכם כשהוא בבית. זה היה שקט טוב אבל גם התגעגעתי. זה היה געגוע עם שמחה על הריחוק. הלילה הוא יחזור.
המחשבות התגלגלו גם לשינויים שהתחוללו אצלי לאחרונה. המקום שאני עוזבת ושממנו נולדו כמה דברים נחמדים, הפרוייקט המעניין שאני עוסקת בו לאחרונה וגם געגועים למה שהיה ונגמר. הגעגוע הוא חלק ממני.
היו לי המון תכניות לשבוע הזה, אני מסיימת אותו עם מאזן אפס. טוב, לא אפס ממש אבל בהחלט לא משהו להתגאות בו מבחינת ההספקים. אני חושבת שמה שהייתי זקוקה לו יותר מכל זה להורדת הילוך ואת זה עשיתי ממש טוב. אני מרוצה.
בשבוע הבא הכל יהיה בקצב אחר. אולי בדרך אני אספיק לעשות סדר בניירות...
ותראו איך מישהו חשב עלי. את זה מצאתי ב"הארץ". נחמד לחשוב שזה לא רק אצלי ככה, אם כי במחשבה שניה, מה זה עוזר לי? אף פעם לא התנחמתי מזה שגם לאחרים לא קל.
