אין טעם להצטייר כאילו אני איזו אלופת החומוס. למה? אני גרה באזור שבו לכל צד שאליו אני משקיפה (מהמרפסת של הבית) יש חומוסיה.. אז למה לטרוח? זה היה תלמיד של סעיד מעכו וזה היה העוזר של עלי מיפו וזה היה העוזר של אבו שוקרי וזה יצק מים על ידיו של .. בקיצור... הבעיה היחידה שלנו היא להחליט איפה אוכלים את החומוס הבא. אני יודעת שכל מי שקורא את זה כרגע יגחך ויאמר שהכל שטויות, אבל כל מה שאני יכולה לאמר זה שהמוניטין של החומוסיות כאן נכתב בהרבה כתבות של עיתונאים ידוענים שבאו במיוחד כדי לנגב. זה מה שנקרא 'ניגבו ונפגעו'

אז למה לטרוח במטבח?

הכל התנהל אצלנו בשקט ושלווה. היה לנו סיבוב חומוס קבוע, לפי שבועות. כל שבוע במקום אחר אחרי כל סיבוב כזה היה מתנהל לו הויכוח השגרתי איזה חומוס יותר שווה... וכמובן שאף פעם לא הגענו לכלל תמימות דעים כי תמיד היו כאלה שנטו לטובת זה ואחרים נטו לטובת ההוא...

יום אחד נפל דבר. באחד הכפרים פה בסביבה, ליד חומוסיה אחת שנחשבה ל"המקום" ושסודות הכנת החומוס שלה לעולם לא נחשפו... פתח בחור צעיר חומוסיה משלו... הוא העיז לקרוא תגר על גדולים ממנו. שלא תחשבו שזה עבר בשלום. למרות המחירים המפתיעים וההצעות המעניינות, בשבועות הראשונים אף אחד לא נכנס אליו. המקום שמם מאדם. פה ושם נכנסו סקרנים אבל המקום לא תפס תאוצה. יום אחד החלטנו לנסוע לבדוק את המקום. מה אומר לכם: מאז שנכנסנו – לא יצאנו..

מה שהוא עשה שם עם החומוס זה דבר מדהים. לא יודעת בדיוק איזה מתכון הוא רקח אבל התוצאה היתה סוג של תענוג כזה שנימוח בפה שאי אפשר היה עלמוד בפניו. וזה חזר על עצמו עם כל סוגי החומוס: עם החומוס הרגיל בשקוע לו בשמן זית בדיוק בכמות המתאימה ומעל זה צנוברים ושום מרוסק ופטרוזיליה. בדיוק במינון הנכון וגם עם המשאושה והמחלוטה והחומוס עם הגרגרים והחומוס עם בשר והחומוס עם פול. פשוט חגיגה. ואת כל החגיגה הזו הוא עושה לך מול העינים כמו איזה קוסם של חומוס.

אין מה לעשות. לשמועות יש כוח. ומהר מאד גילינו שבימים מסויימים אין מקום חניה במגרש שמול החומוסיה שלו. גם העיתונאים גילו אותו ולפני כמה שבועות כבר גילינו את החומוסיה הזו מככבת  באחד מעיתוני הערב הפופולריים. ובשביל לעצבן עוד יותר, הוא התחיל להמציא מאכלים חדשים. לפני כמה ימים זה היה מעדן של חציל קלוי שמעליו טחינה גולמית עם שום קצוץ ושמן זית שהיה ממש תאווה לחיך. ועוד לא דברתי על הסלט הקצוץ דק דק ועל החמוצים שכולם תוצרת בית ועל עוד דברים שאני לא מצליחה לזכור כרגע מרוב שהראש שלי מלא במאכלי חומוס. בשבוע שעבר הוא קטף רימונים מהבוסתן שבחצר, קילף את קליפתם החיצונית והגיש לנו גרגרי רימון לקינוח.

וכעת אנחנו בבעיה. סיבוב החומוס השבוע שלנו נפסק ואנחנו שם קבוע מצפים להרפתקאות חדשות. מסתבר שגם חומוס זה דבר שיוכל להפר את השלווה.

אין לי זמן לכלום. כל השבוע לא היתה לי דקה לנשום. אפילו זמן לענות לתגובות הכותבים כאן לא היה לי

בקושי היה לי זמן לקרוא

אני סקרנית לדעת איך אני תמיד מסדרת לעצמי כאלה זמנים צפופים

למרות ההצהרות שלי שאני רוצה לשמור על גבולות שפויים

אני לא יודעת.

אולי אני פשוט לא יודעת להגיד 'לא' ככה שגם אני אשמע את עצמי

אין לי תשובה.

לקראת סוף השבוע הייתי כל כך עייפה. אמנם מרוצה אבל גם עייפה.

היה לי כנס השבוע

חזרתי הביתה למיליון מיילים עם שאלות וביניהם היה גם אחד כזה:

ערב טוב ... היום היית מהממת רעננה יפה מאוד בטוחה בעצמך. היה כנס מעניין למדתי הרבה דברים

צחקתי.

אולי בגלל מיילים כאלה שבאים אחר כך אני לא אומרת לא?

גם סוף השבוע יהיה עמוס. ענייני עבודה כמובן. גם את אלה אני מסדרת לעצמי.

אחרי הכל צריך להתכונן לשבוע הבא, לא?

משהו בסדר העדיפויות שלי מצלצל לי לא נכון..

לא יודעת למה נזכרתי בזה היום אבל כנראה שיש סיבה. בטח אדע אותה אחר כך..

בא לי וידוי

מה עושים בבוקר כשאת מתעוררת ולא בא לך, פשוט לא בא לך ללכת לעבודה?

במחשבה ראשונה את אומרת לעצמך שאין דבר כזה את עם כל מוסר העבודה שלך.
אבל מיד באה המחשבה השנייה ומבטלת אותה. זה שקמת עם המחשבה הזו שלא בא לך ללכת לעבודה זה אומר שכבר ברור לך שלא תלכי לעבודה וכבר ברור לך שלא יעזור בית דין ושום שכנוע עצמי. בראש כבר סידרת לך היום יום חופש ואת נשארת בבית.

עכשיו נשאר החלק הקשה, לטלפן למקום ששם מחכים לך היום וכולם יודעים שתבואי ויש לך כל מיני פגישות שקבעת לאורך כל היום וכל שאר הדברים הקבועים שאת עושה, ולהגיד להם: "צלצלתי להגיד שהיום אני לא מגיעה"

איזה תירוץ הכי מתאים להתלוות למשפט הזה? מה תגידי?

תגידי שאת חולה?

תגידי שהילד שלך חולה? (הילד כבר בן 17 וקצת, במה הוא כבר חולה שזה מצריך ריתוק של אמאשלו לבית?)

שהאוטו שלך התקלקל?

לא החלטתי מה ישמע הכי טוב, הכי משכנע. אחרי הכוס קפה של הבוקר כבר ידעתי מה אני אגיד. להגיד שאני חולה זה נשמע הכי טוב, אחרי הכל, כולם בתקופה הזו מתחילים להיות חולים, לא?

עכשיו זה החלק של שיחת הטלפון. קצת נקיפות מצפון. קצת לא נעים. אבל באופן יחסי זה עבר בשלום. הרבה איחולי החלמה ו"תרגישי טוב, שמעת?" לרגע היה נדמה לי שהם שמחו שאני אל באה. יהיה להם עוד שבוע של שקט מכל בלבולי המוח שלי.

איך חוגגים את ההברזה הזאת?
אופציה אחת היא להשאר בבית. ליהנות מהשקט ומהלבד. לא נראה לי מתאים לנסיבות. בשביל להישאר בבית עשיתי את כל המאמץ הזה?

אפשרות אחרת היא לבלות עם חברה את הבוקר. הצרה היא שבבוקר כשהחלטתי להבריז לא עשיתי ספירת מלאי לגבי מי פנויה היום ולא התחשק לי לחכות כמה שעות עד שזו תחזור מהעבודה וההיא תתפנה..

אין ברירה זה הולך להיות יום הברזה לבד. ארזתי את עצמי ושמתי את פעמי לעיר הגדולה הסמוכה. כשאני רואה את כמויות האנשים בבקרים בקניוני העיר וברחובות אני תמיד שואלת את עצמי "רגע, אז מי עובד?"

באור יום הכל נראה כל כך מזמין. היה לי זמן להכנס לכל חנות, למדוד כל מה שבא לי, להעיף מבט במראה בלי לחץ של זמן, לעשות עוד סיבוב ועוד סיבוב ולקנות לי חולצה שהתאהבתי בה ישר כשראיתי אותה מקסימה וזוג נעליים.

כשהתעייפתי הלכתי לשבת בבית הקפה בקצה השדירה

דווקא אחרי שכל כך נהניתי, בדרך הביתה היו לי קצת נקיפות מצפון על ההברזה. מוזר שזה בא בצמוד לזה שנהניתי כל כך, לא? או שזה תמיד ככה שבדיוק שנהנים המצפון מתחיל..

הרגשתי קצת מיוסרת. עשיתי רשימה של כל החטאים שחטאתי היום:

חטא ההברזה וחטא השקר, וחטא בזבוז הכסף, וחטא הישיבה באמצע היום בשלווה בבית הקפה, והחטא על זה שנהניתי והחטא על זה שלא הצטערתי בכלל על מה שעשיתי..

הגעתי הביתה ונכנסתי למקלחת כדי לשטוף את חטאי היום. זה עזר קצת.

אחר כך נכנסתי למיטה לישון קצת על החטאים ולראות מה יקרה להם לכשאתעורר

וכשהתעוררתי חשבתי שהעונש הכי גדול יהיה לכתוב על זה ולהתוודות על זה קבל בלוג ועולם. ואחרי שכתבתי חשבתי שאולי החטאים שלי לא נוראים כל כך

ולא יכולתי להחליט והחלטתי להתייעץ אתכם ולשאול: מה לדעתכם העונש שמגיע לי על כל החטאים האלה?

השבוע זה היה השבוע שלי. אני הייתי אחראית על אימון הקבוצה. כל שבוע מישהו אחר מקבל על עצמו את התפקיד הזה. מעניין לראות כמה סגנונות הובלה יש בקבוצה אחת של 5 אנשים ועד כמה המגוון הוא גדול למרות שמדובר בקבוצה קטנה. אנחנו נפגשים ללמידה ביום ראשון שכוללת למידה והתנסות, ובמשך כל שאר ימות השבוע מתרגלים את המשימות שניתנו במייל. אני חושבת על זה שכל העולם האלקטרוני הזה פתח אותנו למרחבים ולהתנסויות שלא ייאמנו. וזה משהו רב עוצמה. לנהל קבוצה במשך שבוע שלם בדרך וירטואלית, להניע אנשים, להביא אותם למצב שיבצעו משימות ובאותה העת גם להיות ערה לקשיים, לקצב האישי, למקומות של חוסר הבנה או חוסר בהירות – זו התנסות מדהימה. מאד אינטנסיבית ובעלת עוצמה.

התחלתי את השבוע במרץ. עשיתי חלוקת עבודה בראש מה אני עושה בחלק הראשון של השבוע ומה בחלק השני. המייל הראשון ששלחתי היה הסיכום קצר של מה שעשינו במפגש ומה המחוייבות שכל אחת לקחה על עצמה. וחיכיתי.

כשבאתי הביתה אחה"צ היו מעט תגובות. כשהתברר שיש בעיה בקבלת הדואר הפשלתי שרוולים וירטואליים לתיקון התקלה. אחרי זה הכל התחיל לזרום. מיילים שמדווחים על ביצוע משימות התחילו לזרום. זה היה מאד נעים לראות את זה עובד... לראות את חברות הקבוצה נענות לי ומשתפות פעולה מי יותר ומי פחות. אחת נעלמה לגמרי. לא הייתי בטוחה שאני רוצה לדחוק בה, היא אמרה שיש לה צורך להתנתק. חשבתי שכל זה מעיד על קושי אבל לא אמרתי כלום. אני עדיין חושבת ככה.

מנהלת הקורס שעקבה אחר ההתנהלות הקבוצתית שלנו, בקשה לשתף את הקבוצות האחרות. מובן שהסכמנו למרות שהיה פה היבט לא קטן של חשיפה. (אנחנו עובדים ב-3 קבוצות סגורות ומפעם לפעם במליאה שבה משתתפים כולם)

בחצי השני של השבוע הייתי צריכה להניע את חברותי לקבוצה לבצע משימה שניתנה לנו. המשימה כללה הצבת מטרה לתקופה הקרובה והצהרת מחוייבות לעמוד בה.

בסוף השבוע יכולתי להגיד בסיפוק שמבחינתי זה היה שבוע מאד מספק. שיתף הפעולה איתי ובינינו היה יותר מטוב. רוב חברות הקבוצה עמדו במשימות שלקחו על עצמן וחתמו את השבוע עם החלטה על מטרה. בסוף השבוע הייתי ממש עייפה אבל מאד מרוצה