השבוע התלוויתי לפגישה של נעמי עם המשפחה שהיא מלווה. המשפחה היא חד הורית. הורים התגרשו לאחרונה. 3 ילדים קטנים. הבכור בפנימיה. דורית, האמא מגדלת את השניים האחרים. האבא גר רחוק הם רואים אותו אחת ל.. או שהוא בא אליהם ואז עולה השאלה איפה הוא יגור? איפה הוא יפגוש אותם? או שהם נוסעים אליו בחגים ובחופשות מבית הספר. זה לא ליווי חדש. הליווי מתנהל כבר כמה חודשים ואני עוקבת אחריו מרחוק, דרך השיחות שלי עם המלווה והתיעוד של התהליך. הן אספו נתונים וניתחו יחד את מצב המשפחה לאור המציאות החד-הורית החדשה, הסיקו מסקנות מהנתונים, חשבו על דרכים לשיפור המצב ועל המקומות שבהם אפשר לחסוך או לצמצם או להתייעל ואפילו לוותר, קבעו תכנית ועשו תקציב ועכשיו נעמי עוקבת אחר ההתנהלות של דורית ואחר יישום ההחלטות שלה. זה לא קטע קל. דורית משתפת פעולה די יפה ויש תוצאות טובות. כל זה עשה לה קצת סדר בחיים. היא מבינה שהאחריות כולה שלה. שעליה לעבוד ולפרנס ולדאוג ולכלכל ואין בן-זוג להשען עליו. היא חרוצה, מחפשת כל הזמן דרכים להגדלת ההכנסות ומצליחה בזה יפה. שיתוף הפעולה בין שתיהן הוא טוב והתוצאות גם. 

מפעם לפעם יש שם מתחים ולכן באתי להתרשם. אורח חיים של דורית לא מסתדר עם תפיסת עולמה של המלווה. נעמי היא טיפוס שמרני וגם קצת שומרת מסורת. דורית לעומתה, מאז נפרדה מבעלה היא ממש ציפור דרור. מבלה הרבה. כל מיני מערכות יחסים עם גברים. היא מספרת על זה לנעמי בכל פעם שהן נפגשות, מה עשתה איפה בילתה ונעמי – מקשיבה אבל לא פשוט לה. כל סיפור כזה ישר מעלה אצלה את השאלה האם חרגה מהתקציב או לא. כי בסוף, כל הסיפורים האלה 'מתורגמים' לסעיפי תקציב. אחר כך, כשהן עוברות ביחד על ההוצאות השוטפות ומשוות מול התקציב, רואים שהרבה כסף הולך על יין ובירות ו'על האש' ועל כל מיני סעיפי תקציב אחרים, כמו בילויים, ביגוד, ענייני טיפוח וכו'. ויש חריגות. לפעמים הן גדולות ולפעמים זניחות. 

כשנעמי מתקשרת אלי אחרי הפגישה, לספר מה היה, אני שומעת בקולה סוג של חוסר נחת. לא פעם אנחנו מחדדים ומבהירים שוב ושוב את הגבולות שלנו. שזה לא עניינינו מה עושה דורית בחייה הפרטיים. לא שופטים ולא מעירים ולא מעבירים ביקורת וגם לא עושים טיפול משפחתי. ה'חוזה' שלנו איתה הוא על דברים מאד
מוגדרים: על ההתנהלות הכלכלית ועל עמידה בתקציב שנקבע. בשלב כלשהו העליתי בפניה את האפשרות שנחליף אותה במלווה אחרת. נעמי בקשה זמן לחשוב ואחרי כמה ימים אמרה לי שהיא רוצה להמשיך. תוך שאני מודעת לפער בין העולמות, סכמנו שנדבר אחרי כל פגישה ונראה איך עברה את זה. 

וזה מה שאנחנו עושות. בכל פעם שהיא מתקשרת, חלק מהשיחה הוא סיפורים על דורית ואחרי זה מתרכזים בליווי הכלכלי. במשך הזמן שמתי לב שהחלק ה'רכילותי' הצטמצם ונעמי למדה לעשות הפרדה בין תהליך הליווי לבין הקושי שלה לקבל את אורח חייה של דורית. 

'בסך הכל היא עומדת בסעיפי התקציב שקבעתם? אני שואלת. 'כן' היא אומרת לי. אבל מה יהיה עם הילדים, איך היא יכולה להוציא כל כך הרבה כסף על בילויים? 'תגידי' אני אומרת לה 'יש לה מספיק כסף בשביל זה?'  'כן' היא אומרת לי. 'החודש הזה היא לא חרגה בכלל' 'איך זה יכול להיות?' שאלתי. 'אל תשאלי' היא מספרת לי 'כבר כמה שבועות שלדורית יש בןזוג חדש אז יש פחות בילויים. הם יותר בבית. 'אבל' היא מוסיפה 'היא אמרה לי שחושבת לעשות איתו ילד'. 'את בטוחה?' אני שואלת 'כן.' היא ענתה 'בגלל שזה רציני היא רצתה שיכיר אותה להורים שלו אבל הוא כל הזמן מתחמק. היא אמרה שאם היא תכנס להריון אז לא תהיה לו ברירה...'

למי לא היה בבית בוידעם? 
פעם כולם ידעו מה זה בוידעם, אותה עליית גג ששימשה כמחסן, לא כמו זו שמתוארת בספרים או בסרטים. כל מי שגר בבית קטן או בדירה קטנה היה לו בבית כוך כזה מתחת לתקרה, במסדרון או שהיה פתח בשירותים או באמבטיה. התקרה במקום הזה היתה נמוכה במיוחד.
היתה לבוידעם הזה דלת שאפשר היה לפתוח אותה רק אם עולים על כסא או סולם.

ומה היה שם בבודיעם הזה? כל מה לא השתמשנו בו באותו רגע, למשל תנור החימום על נפט שהשתמשנו רק בחורף, הספרים והמחברות מהשנים שעברו. שטיחים מגולגלים, שקיות מפוצצות בבגדים שאולי פעם נשתמש בהם שוב. התנועה אל הבוידם היתה בדרך כלל רק בכיוון אחד. מלמטה למעלה. הטקס היה ידוע. אמא שלי היתה מכינה את השקיות מראש וכשאבא שלי היה מגיע מהעבודה, או בשבת בבוקר, היא היתה אומרת לו שיביא את הכסא מהפינת אוכל, עליו היה שם כסא קטן יותר, בזהירות היה עולה על הכסאות, היא היתה מוסרת לו את השקיות והוא היה דוחף אותם פנימה, מתאמץ ומזיע, עד שכולן נעלמו במעמקים. החבילות היו תמיד עולות אבל אף פעם לא ראינו אותן יורדות. רק התנור חימום היה יורד ועולה ולכן היה שמור לו מקום מיוחד בקצה.

אחר כך, בכל הדירות שבהן גרתי, הבודיעם היה תמיד חלק בלתי נפרד מן הדירה. מקום ששמים בו כל מיני דברים שכרגע אני לא צריכה ואין לי מקום בשבילם אבל אני גם לא רוצה לזרוק. ככה גם היום בבודיעם (שהיום קוראים לו עלית גג) אנחנו שומרים בו דברים מכל מיני תקופות: שאריות של מרצפות  מתקופת הבנייה, ומה שנשאר מהחרסינה של חדרי האמבטיה והשירותים, וגם דברים שאני עוד לא רוצה להפרד מהם כמו מחברות מלימודי התואר הראשון, מזוודות ישנות שטיילו הרבה בעולם אבל לא יזכו יותר לראות את חו"ל מקרוב. שאריות של פחי צבע, מדפים של ספריה שפרקנו . צעצועים של הילדים מהתקופה שהיו קטנים. המון קופסאות של לגו עם התכניות של הבניה. וגם קופסא עם גלויות שפעם אספתי ומכתבים מתקופות אחרות.

אבל יש לי גם בוידעם בנפש. מקום שאליו אני מרחיקה זיכרונות, אירועים שקרו, מכתבים שכתב לי זה שאהב אותי, מילים שנאמרו וגם אנשים שהיו פעם חלק מחיי. כאלה שהיו פעם מאד משמעתיים בחיים שלי אבל הם לא כאלה היום. בעיקר כאלה שאני קוראת להם גזלני אנרגיות, אנשים שלוחצים לי על הכפתורים שאני לא אוהבת שלוחצים עליהם. אני סוגרת אותם שם למעלה. הם אינם דורשים תשומת לב או השקעה. הם כמו השקיות שאכסנתי בבוידעם. אני לא רוצה להיפרד לגמרי אבל לא רוצה אותם קרוב.

יהודה עמיחי כותב שכל אחד בעולם צריך גן נטוש או בית ישן או לפחות דלת נעולה אחת שלעולם לא ישוב לפתוח אותה. ואני מוסיפה שכל אחד צריך לשמור את המפתח לדלת הזו כי אולי יום אחד יתעורר הרצון לפתוח את השקיות, לחטט בארגזים ולהתרפק על העבר.

זה קורה לי ברגעים מסוימים, בפרשות דרכים, במעברים. בתקופות שבהם אני מרגישה שאני צריכה לחטט בעבר כדי להצטייד בכוחות מחודשים. אז טוב לעלות עליית הגג ולפתוח את הארגזים. לקרוא את המכתבים שפעם קבלתי מזה שאהב אותי.

בנבירה אחת כזו מצאתי מכתבים ביידיש שאבי השאיר כמה חודשים לפני מותו, וגם צילומים שלא הכרתי מתקופות שלא ידעתי עליהן.

הנבירה הזו הוציאה אותי מהבוידעם למסע חדש. עכשיו אני אוספת מחדש את דברים וזכרונות להמשך חיי.המכתבים שמסרתי לתרגום היו דרישת שלום מארץ רחוקה. אני מתרפקת על כתב היד המוכר ועל המילים שנותרו.

המשפחה של אתמול בערב היתה קצת יוצאת דופן בנוף האנושי שאני פגשתי בפעמונים. זוג צעיר, בתחילת שנות ה-30 לחייהם. הוא איש בטחון והיא גננת שסיימה לפני כמה שנים את לימודיה. עובדת פה ושם לא באופן מסודר. עוד לא החליטה מה תעשה כשתהיה גדולה והיא מחפשת את דרכה. כל פעם לומדת משהו אחר. עכשיו היא בקורס מזכירות רפואיות. כלכלית הם מסתדרים לא רע. קצת מינוס לקראת סוף החודש עד שתיכנס המשכורת הבאה, אבל לא משהו רציני. הם גרים בקיבוץ שהופרט לפני כמה שנים. החדר שלהם נושק לדשא רחב וירוק. ערוגות פרחים בכל מקום. לצאת החוצה כל בוקר לנוף כזה, ישר עושה כיף בלב. בקיבוץ שלהם מתבצעת כעת תכנית הרחבה לבנים ממשיכים והם היו מאד רוצים להימנות על הקבוצה שתזכה לבנות שם את ביתם. ההרחבה החדשה היא במימון המשתכנים. זה אומר שהקיבוץ בונה בבנייה מרוכזת והם מביאים את הכסף מהלוואות מהבנקים, ממשכנתאות או מכל מקור אחר שיש להם. וברור שאין להם. בשביל זה הם באו אלינו. להתייעץ אם יש לחלום שלהם איזשהו סיכוי..

את המשפחה הזו אני לא מלווה. למלווה שלהם קוראים שרית. אני מלווה אותה. שרית חדשה בפעמונים. היא עברה הכשרה, יש לה ידע, יש לה כלים אבל לא למצבים השונים שיקרו בפניך כשתפגשי את המשפחה. היא רואת חשבון בהכשרתה הפורמלית. עם מספרים היא מסתדרת לא רע, בטוח שיותר טוב ממני. חלק ניכר מהמלווים שמגיעים לפעמונים חושבים שהליווי הוא בעיקרו לעשות סדר במספרים של חשבון הבנק של המשפחה. במציאות המספרים הם הבסיס, אבל הם לא במרכז הליווי. המספרים (או הנתונים) עוזרים למלווה לזהות דפוסי התנהגות אצל המשפחה, לשקף להם את הדברים שעולים וחוזרים על עצמם כל הזמן, לברר יחד איתם למה זה חוזר כל פעם מחדש, לבחון איפה הם תקועים ולחשוב יחד איתם על איך משנים את זה. התפקיד של המלווה הוא לשאול את השאלות הנכונות. לברר. שהמשפחה תגיע לתובנות על עצמה. שתציע מה לשנות ואיך לעשות את זה. מדובר על תהליך שינוי ולמרבית המלווים אין ידע בתחום הזה ובעיקר איך מובילים שינוי. ולכן לפחות בהתחלה המלווה החדש לא עושה את התהליך לבד. עושים חניכה, כמו שהיה פעם. מצמידים חדש לוותיק והוא לומד ממנו את העבודה. וגם בהמשך, תמיד יש ראש צוות ברקע שעוקב אחרי המלווה ואחרי התיק, מייעץ, וכל מה שצריך.

במשפחה של אתמול, כבר מזמן הגיענו למסקנה שבשביל בשביל היומיום הם מסתדרים לא רע. שרית בנתה יחד איתם את תמונת ההתנהלות שלהם. הם קבלו החלטות חוסכות כסף. איש הבטחון סיפר שהפסיק לקנות סנדוויצ'ים וקפה בחוץ יחד עם כל החבר'ה. בעבודת לילה יש להם מסורת: עוצרים כל פעם בתחנת דלק אחרת וחוגגים. בפגישה האחרונה סיפר בהנאה על הסנדוויצי'ים שהוא מכין לעצמו. הבחור ממש משקיען. ותוך כדי גילה שגם ירד במשקל. המהלך הזה חסך להם מאות שקלים בחודש. והיו עוד כל מיני סיפורים כאלה. אבל מהר מאד הבינו שבשביל ללכת על משהו גדול כמו בית - זה לא מספיק.

לשרית ולי היו הבנות נוספות. הזוג אמנם היה נורא נחמד אבל היתה להם נטייה לבטל פגישות, כל פעם ברגע האחרון. הוא איש בטחון. סיבה טובה להגיד שזה בגללו ושזה יראה מוצדק. מי יכול על זה? הסתכלנו על תמונת הליווי (הכל מתועד) ולמדנו שבתקופה שהם נמצאים בפעמונים חצי מהמפגשים בוטלו על ידם, בדרך כלל בהתראה של הרגע האחרון, ומבלי לקבוע/ להציע מועד חדש. קביעת מועד חדש היתה תמיד סיפור, המשמרות שלו, החוגים שלה.. נוצר רווח גדול בין המפגשים שהפך אותם ללא אפקטיביים. כל פעם היה צריך להניע את עגלת הליווי מחדש. לשרית זה היה די מתסכל.

בשלב כלשהו, אחרי שהיו כמה ביטולים ברצף, ויצא שלא נפגשו חודשיים רצופים. החלטנו שעוצרים את הליווי. היתה שיחה. היא הראתה להם מה היה מהרגע שהצטרפו לפעמונים ואמרה שככה אין טעם להמשיך. שאמנם הם נורא נחמדים אבל זה לא שייך. האפשרויות היו ברורות. להחליט שממשיכים אבל לא כפי שהיה עד כה או להפרד. הם דחו על הסף את הרעיון של להפרד עכשיו ולחזור אחר כך כשיתאים להם וביקשו להמשיך. כשבאו לקבוע את הפגישה הבאה, התברר לשרית שמשמרות הבטחון לא עשויים מעופרת יצוקה ואם צריך להזיז אז מזיזים וזו בכלל לא בעיה..

העץ המשפחה - סיפור 

בלילה חלמתי על הכינוס המשפחתי שהחלטנו לערוך. הייתי מוטרדת מסידורי הישיבה, איך נושיב את האנשים, מי יישב ליד מי. ניסיתי לדמיין איך נסדר אותם, סביב שולחנות מרובעים כמו בחתונות? אולי יותר טוב שולחנות עגולים, יותר קל לדבר כשיושבים במעגל ולא יכולתי להחליט איזה סידור יהיה יותר טוב, כשאנשים לא מכירים אחד את השני ויש שלא נפגשו מעולם. אמא שלי, למשל, מעולם לא פגשה אף אחד ממשפחתו של אבי. באיזה שולחן להושיב אותה? עם המשפחה שלה או משפחתו של אבי, כדי שסוף סוף יכירו. שברתי את הראש איך נעשה את ההיכרות הזו, חשבתי שכדאי להכין תגים עם השמות שאפשר להצמיד לבגד, שכל אחד יקבל  בכניסה. אבל אז התעוררה בעיית השפה. אבא שלי מפולין ואמא שלי ממולדבה. באיזו שפה נכין את התגים? באיזו שפה הם ידברו? התחלתי להכין רשימה של הדברים שאני צריכה לדבר עליהם איתו ואז התעוררותי.

אבא שלי נולד בעיירת גבול קטנה בשם קוריץ בספר המזרחי בפולין. פולין במקום הזה גבלה באוקראינה. כל כמה שנים השתנה השלטון והעיירה עברה מיד ליד, משלטון פולני לשלטון  רוסי וחוזר חלילה. בתקופות המעבר האלה, עד שהשלטון החדש התבסס והתחילו להרגשי את הנוכחות שלו בשטח היה כאוס גדול, הרבה פרעות ומעשי שוד וגזל במיוחד כלפי היהודים. היהודים שהיו להם הרבה חובות ומעט זכויות, אם בכלל, חויבו בגיוס לצבא הפולני. המשפחה של אבי היתה בעסקי בניין ולמרות שכבר היה נשוי ובעל משפחה הוא חוייב להתגייס לצבא הפולני. כשעמד לסיים את השירות הצבאי, פרצה מלחמה. במחנה הסתובבה שמועה שבוחרים אנשים למשימה אחרונה. כדי לעודד אנשים להתנדב למשימה נאמר להם שאחרי זה ישוחררו מהצבא. אבא שלי רצה להתנדב גם. אחד הקצינים שהכיר מהעיירה שלו, לחש לו שלא יתנדב ושיתחבא מתחת למיטה בזמן שבוחרים את האנשים. כל מי שנבחר למשימות ההן לא חזר.

אחר כך הגיעו הרוסים וכשפרצה מלחמה העולם השנייה, הוא גויס שוב לצבא הרוסי. אחרי חודשים ארוכים בצבא, הוא התחבב על אחד הקצינים. זה קרא לו יום אחד ואמר לו שהוא שולח אותו למשימה בעורף. בדרך חזרה, ביקש שיעבור אצל משפחתה של אשתו וימסור לה דרישת שלום מבעלה בחזית. מכיוון שהנסיעה ברכבות לא היתה מותרת לכל אחד וכדי לא להיחשב כעריק, היה צריך להצטייד ברישיון ואישורי נסיעה. הקצין נתן לו מכתב. "חייל פצוע שחזר מהחזית" נכתב שם וכך נסע וניצל. כשהגיעה החזית למקום שבו שירת, הוא כבר לא היה שם. בהמשך מינו אותו
לאחראי על מחסני אספקה לצבא באזור מרוחק באוקראינה.

אמא שלי נולדה במולדבה למשפחה בת חמישה ילדים, ארבעה בנים ובת. היא הבת האמצעית. המדינה הזו, כמו שאר מדינות האזור, עברה משלטון לשלטון, והתושבים שידיעותיהם על המתרחש היו מוגבלות מאד, לא ידעו אף פעם למי הם שייכים. פעם זה היה לרומניה ופעם לרוסיה
ואחר כך הם הפכו חלק מאיחוד המדינות הגדול שנודע בשם 'ברית המועצות'. ולמרות שהם היו חמישה אחים מאותם הורים, כל אחד מהם נולד ב'מדינה' אחרת. הכל תלוי באיזו שנה נולדת. לעובדה הזו תהיה חשיבות רבה בהמשך, כשירצו לעזוב את ברית המועצות. החיים התנהלו בניסיון
לקיים שגרה תוך הסתגלות כל פעם מחדש לשלטון חדש. כולם למדו בבית ספר. שפת הלימוד הרשמית היתה בהתאם לשלטון של אותה העת. פעם למדו בשפה הרומנית עד שזו נאסרה, כל הספרים הושלכו לפח ושפת הלימוד התחלפה לרוסית.

כשהרוסים נכנסו ב-1940 החזית כבר התקרבה. מי שהיו לו קרובים במדינות אחרות, עזב. הרוסים עשו מאמצים להעביר את מפעלי התעשייה מהאזורים הקרובים לגבול לאזורים האחוריים של המדינה כדי להמשיך את שרשרת הייצור והאספקה גם בזמן מלחמה. במקביל התחילו לגייס
משפחות שיש בהם ילדים צעירים לעבור לאוקראינה לעבודה במפעלי מתכת שעבדו עבור תעשיית המלחמה.

סבתא שלי, שלא היה לה ממה לפרנס את ארבעת ילדיה שנשארו בבית, נסעה עם הגבר איתו חיה אז, למקום שבו היה סיכוי למצוא קורת גג ועבודה. הם נסעו לעיר קטנה בהרי אורל בשם סברסק. אמא שלי והאחים שלה היו אז בשנות העשרה. כשהגיעו למקום החדש שלחו אותם לבית ספר מקצועי כדי ללמוד מסגרות. הגבר שאיתו נסעה עזב אותה לנפשה והיא נותרה עם ארבעה ילדים שצריך להאכיל. בעצה אחת הילדים החליטו לנסות להתקבל לעבודה במפעל המתכת בעיירה. מכיוון שכולם היו צעירים מדי, הם זייפו את הגיל והצליחו להתקבל לעבודה בבית חרושת ולהביא קצת כסף הביתה שיהיה מה לאכול.