מאז שהוא נולד, אני מזהה בעוצמה את כאב הפרידה. עובדת היותו הילד השלישי והאחרון, מחדדת מאד את כל מה שקורה "בפעם האחרונה": מרגע שהוא נולד אני עומדת באינסוף פרידות וגדולות וקטנות. פרידה מגן הילדים, אני עוד זוכרת אותו עם החולצה הלבנה ב"שלום כיתה א'", נזכרת בלילה הראשון שהוא ישן מחוץ לבית, באסיפת ההורים האחרונה, לא מזמן נפרדנו מספסלי בית הספר ותכף נפרד שוב. כל הזמן מלווה אותי התחושה שאני צריכה לנצור את כל הרגעים האלה כי הם לא ישובו. הפרידות האלה הן חלק בלתי נפרד מההוויה שלי כאמא וכהורה. הוא מחדד אצלי את התחושה שהכל זמני ועובר. את התחושה שהוא נולד ממני, חי איתנו ותכף הוא ילך לדרכו.

הפרידה דורשת ממני לוותר. לוותר על "הזכות שלי על הילד שלי", לוותר על המחשבה שאני יכולה להשפיע על גורלו, להחליט על עתידו, לנווט את עולם הערכים שלו, את המצפון שלו. להבין שאני לא יכולה לשלוט במה שהוא יעשה עם עצמו ועם חייו. הצמיחה והגדילה שלו מצריכים את ההתרחקות ואת הפרידה. הוא חייב את זה. התפקיד שלי זה לאפשר לו ללכת. לבד.

הפרידה הבאה כבר מתדפקת על פתחנו. כשהוא נולד, תחושת ה"בעוד 18 שנה" לא היתה חדה כפי שהיא היום. בשנה האחרונה היה קשה לי לצפות בסרטים שעוסקים בצבא. "בופור" ו"ואלס עם באשיר" חידדו אצלי את תחושת חוסר האונים שלי כאמא.

עוד פחות משלושה שבועות הוא מתגייס. אני ממשיכה להתנהג כאילו שזה לא שייך אלי בכלל.  משתדלת לא להסתחרר במצבי הרוח שלו ובמצבי הרוח שלי. רגע הוא מרוצה ורגע - לא. כשהוא מרוצה אני לא כל כך וכשהוא לא מרוצה – אני מבולבלת.

זה יהיה שינוי גדול בשבילו, לעבור מהשאנטי של החודשים האחרונים למסגרת מלחיצה ומחייבת. שבה אתה נבחן כל דקה. שבה אתה אמור להסתדר עם אחרים, להתחשב, להתארגן בלוח זמנים צפוף כשמישהו אחר אדון על הזמן שלך. זה יהיה שינוי גדול גם בשבילנו.

פרידות זה כואב.

בתשע בערב כשבדיוק עמדו להגיד את תחזית מזג האוויר למחר בטלוויזיה, כבה החשמל. הצצה לארון החשמל הבהירה לנו שהפעם הסיבה היא לא בבית אצלנו. האמת היא שגם לא היה את מי להאשים כי המתבגר לא היה בבית.. הפסקת חשמל, לא חשוב מתי היא מגיעה, היא תמיד מפתיעה. תמיד היא מוצאת אותך באמצע משהו. ואם זה בערב כשהכל חשוך – אז ההפתעה גדולה במיוחד. כי בחושך אי אפשר לעשות כלום.

לא זכרתי איפה יש לי נרות. בהברקה של רגע, נזכרתי שבחנוכה האחרון קנינו יותר מדי נרות. גפרורים. מי מחזיק גפרורים בבית? מזל שהבאתי קופסה מהבית מלון האחרון ועוד יותר מזל שזכרתי איפה הנחתי אותה.

טוב. את האור סידרנו. מה עושים כעת? טלוויזיה אין. המחשב לא עובד, אי אפשר לעשות קפה קומקום חשמלי שובת. אפשר לאכול אבל אי אפשר לחמם. גם הכיריים אצלי על חשמל, זה מתסמונת 'אני לא מנקה את הגז', עכשיו מגיע לי. המזגנים לא עובדים וזה ממש לא משעשע. קר מאוד. בחוץ 6 מעלות. עוד מעט יהיה קר גם בבית. נזכרתי שאמרנו שלקראת החורף נמלא את המיכל בקצת נפט להסקה. לא עשינו את זה...

נעשה קפה אמרתי לעצמי. צריך לחפש את הגזיה. אין גז מתווכח איתי הילד. יש אמרתי, קניתי בלון לפני שבוע. מזל שהוא לא ידע מזה אחרת גם זה היה נגמר. יש קפה. מה הלאה.

גם מכונת כביסה נעצרה באמצע. לא הצלחתי להיזכר מה הכנסתי לשם. אני מקווה שבבוקר לא תהיה לי הפתעה צבעונית מהסוג הבלתי צפוי.

לרגע היתה לי הברקה: יש לפטופ!! נכון שיש לפ-טופ אבל הסוללה שלו חצי מלאה, וחוץ מזה שאין אינטרנט כי גם האינטרנט האלחוטי בסופו של דבר, בקצה החוט שלו, לפני שהוא הופך לאלחוטי – מחובר לחשמל. בקיצור גם פה אכזבה.

מה נשאר? לא הרבה: לקרוא לאור הנרות, לאכול לאור הנרות ולדבר לאור הנרות.

כל ההתארגנות הזו לקחה כמעט שעה. שום ישועה לא נראתה באופק. מסביב הכל חשוך. מזג האוויר הסוער והעננים עשו את הכל עוד יותר חשוך. צלצלתי לחברת חשמל לשאול אם הם יודעים משהו על זה. הם ידעו. מה זה שאלתי? 'זו הפרעה' ענתה המוקדנית 'איזו הפרעה בדיוק?' הקשיתי, על זה היא התקשתה לענות.. אחרי שיחה קצרה הבנתי שהפרעה זה שם קוד למקרים שהם לא יודעים מה בדיוק קרה. 'החברה בדרך אליכם' אמרה 'ואיך ידעו מה קרה?' שאלתי שוב. 'הם יחפשו עד שימצאו' ענתה. 'מה שאת אומרת לי זה שבשעתיים הקרובות לא יהיה חשמל?' 'סביר להניח שלא', ענתה בדיפלומטיות. איזה מזל שהספקתי להטעין את הסלולרי לפני הפסקת החשמל.

הבנתי שמהערב הזה כבר לא יצא לי כלום, רק כמה פרקים בספר, לא כדאי ללכת על האוכל. חושך זו לא סיבה לאכול. וכמה אפשר לסמוך על נרות דקים של חנוכה, שאין להשתמש בהם אלא לראותם בלבד?

שעתיים עברו. אין סימן לאור. הברירה היחידה שנותרה היא ללכת לישון. המיטה קפואה. הסדין החשמלי יצא מכלל פעולה. מרגע לרגע היאוש הולך ומתגבר. בחושך אי אפשר למצוא כלום. הדבר החיובי היחיד שעולה לי לראש זה שעוד כמה שעות יאיר היום. איכשהו יש לי הרגשה שבאור הצרות נראות קצת יותר טוב...

כשיצאתי מהבית בשמונה בבוקר "הארץ" עוד לא הגיע. בזמן האחרון העיתון מאחר, זה תמיד מרגיז אבל בימי חמישי זה מרגיז יותר בגלל המוסף הכלכלי. בדרך למכונית אני חושבת על היום העמוס שמחכה לי. המון פגישות. לרגע חלפה בראשי המחשבה שאולי הייתי צריכה לוודא טלפונית יום קודם שהכל מתקיים כמתוכנן. אם היה שינוי בודאי היו מודעים לי, אני ממהרת לבטל את החשש הזה שהתגנב לליבי. אני יודעת שזה לא נכון. הם לא היו מודיעים. ככה הם. אבל אולי אתבדה.

מזג אוויר משונה. אביך, חמסיני וקר. קר מאד. אני נוסעת מאחורי טנדר שמוביל פרה בעגלה פתוחה. הפרה מסתכלת אלי תוך שהיא מיטלטלת מצד אל צד, היא מצליחה לייצב את עצמה עד הבמפר הבא. בקפיצה עליו היא שוב מאבדת את שיווי המשקל. אני מנסה לעקוף את הטנדר. הנהג מגביר מהירות. בסיבובים היא מוטחת אל הדופן, מתיישרת בתוך חוסר היציבות של המצב שלה ומביטה בי בעיניים כלות. הנהג לא מוטרד מזה. עוד ניסיון והבנתי שהוא לא יתן לי לעקוף. אני מרחמת על הפרה ומאטה. הוא מאט גם. בבמבפרים כולנו קופצים. הפרה קופצת הכי גבוה.

פגישה עם הצוות בבית הספר הראשון. הפרה נשכחת מיד כשאני שוקעת בשיחה עם אחד מבעלי התפקידים. הם עובדים יפה ואני מתרגשת להיווכח בזה כל פעם מחדש. אני שמה פעמי לבית הספר הבא. קבלת הפנים חמימה מאד. פעם ראשונה שאני שם. ישיבה ראשונה. אני מציגה עצמי לצוות, מדברים על המטרות, אני שואלת שאלות הם שואלים שאלות, תוך כדי השיחה אני רושמת לעצמי נקודות. ככה גם בישיבה השנייה. בשביל פעם ראשונה אני מאד מרוצה. גם הפגישות האחרונות מתנהלות לפי התכנית. אני מקשיבה, אומרת לעצמי שיש המון מה לעשות. רמת הציפיות פה היא בשמים. אני מזכירה לעצמי שצריך להתמקד, שסוף השנה בפתח.

בדלת, לפני שהלכתי, שואל אותי הסגן "מה קרה לך היום?"

"מה קרה לי היום?" אני מתפלאת על השאלה.

"לא יודע", הוא אומר "נורא נהניתי"

"למה אתה חושב שזה קשור אלי?" אני מקשה

"כי לפני שבאת לא היה לי מצב רוח כזה טוב" אמר "אני בטוח שהבאת את זה איתך"

המשפט שלו חייך אותי.

הקור מכה בי ואני ממהרת למכונית. החרמון מתנוסס מולי מושלג כולו. אני נזכרת בפרה מהבוקר שהסכימה לעלות על העגלה מבלי שתדע מה מצפה לה, בדרך הביתה אני מהרהרת במה שהיה לי היום וחושבת על כל האנשים שבאתי אליהם היום, שסומכים עלי ש'נעשה משהו'. בבית גיליתי ש"הארץ" לא הגיע. מאכזב לגלות שאת סומכת שמשהו יקרה וזה לא קורה.

אומרים שבסוף השבוע תהיה סערה. יש סערות מבורכות.

(בשל מזג האוויר, קטע 11 בשביל נדחה לשבוע הבא)

כשאני מסתכלת על כל מה שכתבתי לאחרונה נראה כאילו שביל ישראל השתלט לי על החיים.. באיזשהו אופן זה נכון. בהוויה שלי אני כל הזמן נמצאת במצב של לפני (הקטע הבא) ואחרי (הקטע שכבר הלכתנו).

החוויה, לא נגמרת כשהמסלול נגמר. אחרי ההליכה יש את הגוף המתאושש ואת התמונות שמגיעות במייל ואת המיילים שבין לבין. אחר כך, אני מעבדת את מה שהיה, תמונות שרצות בראשי, מנסה להזכר במשפטים שנאמרו, וזה יחד עם ההכרה על ההישג, מסקנות ממה שהיה וההשלכות על מה שעוד יהיה ובסוף בסוף – משתלטת עלי התחושה החזקה הזו של 'אני מרוצה'. האדרנלין הזורם בגופי איננו יודע שבעה ואומר לי 'עוד!' משהו כמו שכרון חושים.

בקדמת הבמה של החיים שלי יש עכשיו מחזה חדש. אני שמה לב שהוא דוחק הצידה כל מיני דברים שהייתי עסוקה בהם קודם, וביני לבין עצמי אני מהרהרת שאולי זו הזדמנות לאיזה סדר עדיפויות פנימי חדש ואולי הדחיקה שלהם הצידה היא ניסיון לדחות דברים לזמן אחר או אולי זו דרך אלגנטית לא להתמודד.

לפני השינה אני עורכת תכנית מפורטת למחר. אני מעיפה בה מבט. הכל נראה משני וחסר חשיבות. בחוץ יורד גשם. אני שומעת את הטיפות. בבוקר רוח חדשה תפיח חיים ברשימה הזו. אפשר ללכת לישון. בלב אני הולכת לישון מחובקת.