בבוקר אני קובעת זמן עם עצמי. חצי שעה ביום. זה הזמן הקבוע שלנו. שלי עם עצמי. זמן סגור. כמו פגישה שסגורה ביומן. פגישה עם עצמי. עצמי זקוק לזה. נואש לזה. מגיע לו. אני קמה מוקדם בבוקר במיוחד כדי להיפגש עם עצמי. חצי השעה הראשונה בבוקר מוקדם מוקדשת לביחד שלנו. אני יוצאת מהבית, מסתובבת בגינה, הולכת  להביא את העיתון, עושה לי קפה ויחד אנחנו מבלים את הזמן הראשון של הבוקר. בזמן הזה, העולם בשבילי עומד מלכת. אני משקיפה על העולם והוא משקיף עלי בחזרה אני לא חושבת על המשך היום, אני חושבת רחוק. אני מפליגה עם מחשבותיי למקומות בלתי נראים, בלתי מושגים. אני חולמת מייחלת, מקווה. חצי שעה ביום אני מקדישה לעצמי. רק לעצמי. אחרי זה אני מוכנה להסתער על העולם.

המחשבות שלי התגלגלו לשבוע שעבר. המתבגר בחו"ל. היה פה שקט שאני לא רגילה אליו. מידי פעם עברתי אצלו בחדר. השקט שהיה שם הפתיע אותי. כל כך אנטיתזה לאינטנסיביות, לקצב, לרעש שאנחנו חיים בתוכם כשהוא בבית. זה היה שקט טוב אבל גם התגעגעתי. זה היה געגוע עם שמחה על הריחוק. הלילה הוא יחזור.  

המחשבות התגלגלו גם לשינויים שהתחוללו אצלי לאחרונה. המקום שאני עוזבת ושממנו נולדו כמה דברים נחמדים, הפרוייקט המעניין שאני עוסקת בו לאחרונה וגם געגועים למה שהיה ונגמר. הגעגוע הוא חלק ממני.

היו לי המון תכניות לשבוע הזה, אני מסיימת אותו עם מאזן אפס. טוב, לא אפס ממש אבל בהחלט לא משהו להתגאות בו מבחינת ההספקים. אני חושבת שמה שהייתי זקוקה לו יותר מכל זה להורדת הילוך ואת זה עשיתי ממש טוב. אני מרוצה.

בשבוע הבא הכל יהיה בקצב אחר. אולי בדרך אני אספיק לעשות סדר בניירות...

ותראו איך מישהו חשב עלי. את זה מצאתי ב"הארץ". נחמד לחשוב שזה לא רק אצלי ככה, אם כי במחשבה שניה, מה זה עוזר לי? אף פעם לא התנחמתי מזה שגם לאחרים לא קל.

הבוקר אני נוסעת לבקר את גלית. גלית היא חברה שלי לעבודה. היא ילדה לפני קצת יותר מחודש את ביתה השלישית.

הכרנו כשבאנו לאותו מקום עבודה לפני כשנתיים. היא צעירה בהרבה ממני ובכל זאת זה לא הפריע לנו להתיידד מהר. הפכנו חברות. חברות של פעם בשבוע. מהר מאד אהבתי אותה בגלל הישירות והפתיחות שלה. גיליתי גם שיש לה ראש טוב, היא עובדת נהדר בצוות, ואין לה פוזות. יכולנו לדבר על כל דבר בפתיחות רבה.  אפשר היה לראות שהיא מתעניינת בכל דבר ורוצה ללמוד. בצד כל זה, גיליתי מולי שהיא גם חסרת בטחון ולא מכירה בערך של עצמה. הדבר הזה גרם לכך שהמנהלת (זו שאני נפרדת ממנה בסוף החודש בשמחה) התייחסה אליה בסוג של עריצות והיא ממש פחדה ממנה.

ולי, כמי שעמדה מן הצד וראתה את כל זה – זה לא היה מחזה נעים במיוחד. לא פשוט לראות את כל הדברים האלה ולשתוק. למה לשתוק? כי בשלב ההתחלתי ההוא עוד לא היינו מספיק חברות שאומר לה מה אני חושבת וגם בגלל שגלית חשבה שמקום העבודה הזה הוא סוג של מכרה זהב (שהו שיאפשר לה להתקדם אחר כך למקומות אחרים) ולכן עליה לשתוק ולקבל באהבה את כל מה שקורה. אני סברתי אחרת. אבל מי שם אותי...?

ידוע כבר שהעצות הכי טובות אם הן באות בזמן הלא מתאים – לא שוות כלום.

בתקופה הזו שעבדנו יחד, נחשפתי ליכולות שלה וראיתי שמדובר במישהי מאד מקצועית ורצינית בעלת ידע רחב מאד ויכולות שחבל על הזמן. רק שהיא לא ידעה את זה. בכל פעם שהחמאתי לה על משהו שעשתה, היא ענתה לי סגנון של "טוב, זה לא משהו מיוחד בכלל.." ואני, שבאתי בכלל מתחום אחר, וכל מה שהיא עשתה היה חדש לי לחלוטין, לא הפסקתי להתפעל ממנה ולפרגן לה וגם להגיד לה את זה. וזה היה אמיתי לגמרי. לאט לאט היא הבינה שאולי בכל זאת יש בה משהו. משהו בדיבור שלה חסר הבטחון התחיל להשתנות.

אם אני יכולה להעיד במשהו על עצמי זה על העובדה שבמשך התקופה שעבדנו ביחד, הביטחון שלה בעצמה וביכולות שלה התחזק כל כך, שיום אחד כשהיא קבלה הצעה לקחת על עצמה פרוייקט בסדר גודל רציני ביותר, היא התלבטה קצת ומיד הלכה על זה. והיא עשתה אותו כל כך טוב שמישהו מבחוץ שעשה ביקורת על פרויקטים כאלה אמר לה שמה היא עשתה זה יוצא דופן בכל היבט שהוא והוא רוצה להפוך אותו לפרוייקט מדגים ארצי.

מכיוון שבזמן הזה הפכנו חברות, היא ידעה על התכנית שלי לעזוב. בתקופה ההיא, היא כבר היתה בהריון.. אני כבר הודעתי שאני עוזבת. כמה שבועות אחרי זה היא באה בוקר אחד וספרה לי שגם היא מתכוונת לעזוב ושאחרי הלידה היא לוקחת חופשה להיות עם הילדה ולא תחזור לעבודה.

את בטוחה? שאלתי אותה, זה מקום טוב, ראית אותו כמנוף לקידום. פעם חשבתי ככה, אמרה, היום אני חושבת אחרת. היום אני יודעת שעם כל הידע והניסיון שיש לי, אני יכולה להתקדם בכוחות עצמי. אחרי שהיא הודיעה למנהלת שלא תמשיך – היא השתנתה לגמרי. היא הפכה להיות גלית אחרת, משוחררת יותר, בטוחה בעצמה וגם יותר יפה. אחרי שילדה, דברנו בטלפון לא מעט. היא ספרה לי שהיא גם אמא אחרת. אני בכלל לא מתפלאת על זה.

אני נוסעת לבקר אותה, מתרגשת מאד מן השינוי שחל בה.

חיבוק אחרון בכניסה לרכבת וזהו. הוא נבלע בתוך הבניין. בדרך לרכבת עשינו ספירת מלאי: דרכון, כסף,  כסף לרכבת, כרטיסים, ביטוח רפואי, מצלמה, נדמה לי ששכחתי לתת לו קרם שיזוף. אני חושבת שיש חוק שכשנוסעים תמיד צריכים לשכוח משהו. אני תמיד שוכחת משהו. פעם שכחתי משחת שיניים ופעם אחרת שכחתי לקחת מסרק. ואז כשמגיעים למקום ובקושי מתמקמים תכף צריך לחפש חנות ולקנות מה שחסר, אחרת זה כל הזמן מעסיק אותי. יכול להיות שזה חלק מן ההתאקלמות במקום החדש? זה לא עוזר שעשיתי רשימות קודם. רשימה זה סיפור. צריך להסתכל עליה, לעשות V   על כל דבר שלקחתי ולפעמים אני קופצת מדבר לדבר ואני שוכחת איפה הייתי קודם ואז צריך להוציא הכל מהמזוודה ולהתחיל שוב. צריך לעבוד באופן שיטתי. לפני נסיעה אני נורא אסוציאטיבית לא מתאים לי שיטתי. אני מדמיינת לי מה אני אצטרך כשלא אהיה בבית. יוצאת לי מזוודה עמוסה לעייפה. אני מנחמת את עצמי ש"האוטו סוחב" או ש"המטוס סוחב" אבל זה לא נכון. עד למטוס אני סוחבת. ואז אני מתחילה לצמצם ולהוציא. פלא שאני שוכחת בדרך את המסרק?

בדרך לרכבת שאלתי אותם אם עשו ביטוח רפואי. "שמעתם על האסון שקרה בקלאב באנטליה?" הם לא שמעו על זה. התחלתי לספר להם וראיתי שזה לא מעסיק אותם. הם היו עמוק בתוך חווית החו"ל הזו. אותי זה מאד העסיק. החיבור בין הביטוח הרפואי לאסון ולעוד דברים היה לי מאד מוחשי. ההבנה שנסיעה היא יותר ממה שהיא, שהיא משהו כמו סכום השלם גדול מחלקיו. זו יציאה למקומות שבהם אין לי שליטה בכלל, שבהם זה רק הוא, על כל המשתמע מזה. שבהם יעבור כל מיני התנסויות ויצטרך להתמודד עם כל מיני מצבים לבד. החיים - קוראים לזה. ואני לא אהיה שם בכלל ויש דברים שיקרו ואני אפילו לא אדע עליהם.

בדרך הביתה היתה לי תחושה של מועקה שישבה עלי כל הערב. הפרק של משפחת נוימן ב"בטיפול" רק הוסיף לתחושה הזו. בבוקר מצאתי הודעת סמס "הגענו".

אתמול הוא נסע. בעוד שבוע הוא יחזור מלא חוויות. בשבילי זה יהיה שיעור בהתרגלות. להתרגל לזה שאם הוא שוכח את הקרם שיזוף, הוא בטוח יקח מחברים. מקסימום הוא ישרף קצת אבל הוא בטח יחזור נורא שזוף וחתיך.

 טוב. אז אנחנו בחופש. חופשה אחרונה לפני שהחיים מתחילים (כאילו שהם לא התחילו עד עכשיו). אם עד עכשיו היה בי"ס והייתה איזו מסגרת לקשור אותם אליה, עכשיו אין כלום. עכשיו מחכים. חלק מחכה ללכת לשנת שירות והאחרים מחכים להתגייס. ומה עושים בינתיים? בינתיים מחכים. איך מחכים? מבלים עד השעות הקטנות של הלילה. משוטטים מבית לבית, עושים ארוחות לילה, מזמינים פיצה, מעשנים נרגילות, שותים בירות ועוד כל מיני דברים ומעבירים את הימים. ובבית הזה במקרה גם גרים אנשים שהולכים לישון בלילה כדי לקום בבוקר לעוד יום של עבודה.

אנחנו מתנהלים כמו שני שבטים: שבט בני היום ושבט בני הלילה שאמורים לחיות ביחד באיזה קונצנזוס מופלא, תחת הסיסמא "חיה ותן לחיות". אנחנו מנהלים את החיים שלנו באור היום. קמים בבוקר, מתרחצים, שותים קפה, הולכים לעבודה, חוזרים, אוכלים משהו, קוראים ת'עיתון, מציצים ב'כוכב נולד/נולד לרקוד' ומתישהו הולכים לישון. בבוקר כשנקום שוב לעוד יום של עמל, נפגוש בפתח הדלת את אנשי הלילה שחזרו מעוד לילה של בילויים אפופי עשן, נחליף כמה מלים בנוסח "מתי להעיר אותך?" ונפרד. הוא/הם ילכו למיטה ואנחנו, טרוטי עיניים, נתחיל את היום עייפים ומעוצבנים.

לפעמים אנחנו נפגשים בשעת הארוחה, עבורו זו ארוחת בוקר עבורנו זו ארוחת צהרים מאוחרת. כשאנחנו מתכוננים לשנת הלילה הוא מתכונן לעוד לילה של בילוי. במשך היום, הבית שקט ושלו.. אבל בלילה, כמו באגדות הילדים, הכל מתעורר לחיים. איך שהחושך יורד ומגיע הלילה הכל מתמלא רחש ופעילות. מתכננים, רעש הטלפונים, התכתבויות במסנג'ר, אנשים באים והולכים, השליחים של הפיצות על הקטנוע מגיעים לפרוק את המשלוחים, הכלבה נובחת על כל מי שמגיע ולא חשוב מה השעה. במטבח מתבשלות להן ארוחות של לילה והריחות ממריאים עד לקומה השנייה וחודרים דרך הדלת הסגורה "הריח הזה, זה שניצל או חביתה?" אני שואלת עת עצמי בתוך החלום הארבעה עשר שלי, בליווי מוסיקה, קולות של צחוק רועם, שיחות ערות... הכל רוחש פעילות.

לכו ותירדמו במצב הזה.
כבר הזהרתי אותם לא פעם. עשינו כל מיני הסכמים בע"פ איתו ועם החברים שלו, איימנו, צחקנו, צעקנו, התרגזנו, דיברנו יפה, שתקנו. ניסינו הכל. זה עובד מקסימום יומיים ואחרי זה הכל מתחיל שוב. אמרנו שנזמין משטרה, שהשכנים התלוננו, השפרצתי עליהם מים מהצינור, סגרנו להם את המחסן. עוד שלושה ימים של שקט. החזרנו להם את המפתחות, אחרי יומיים הכל חזר לקדמותו. הרעש, אני מתכוונת..

עכשיו אנחנו מחפשים אסטרטגיה חדשה. בעוד יומיים הם נוסעים לשבוע לחו"ל. זה אומר שיהיה שקט שבוע. אולי בשבוע הזה יבוא לנו רעיון יצירתי אחר. מי יודע. אני בטוח אתגעגע לרעש כשהם לא יהיו פה. התרגלתי. מה אני אמורה לעשות עם כל השקט הזה? על מי אני אצעק?