כבר מההתחלה היה ברור שאני לא חלק מזה. בכל שישבת נעלמתי מהאזור כשהתחילו השידורים. הייתי חוטפת אלרגיה כל פעם שעברתי, בדרך למטבח, ובמקרה הצצתי. כל ניסיונות השכנוע ש"כדאי לך" "תשמעי איזה יופי" שום דבר לא עבד.
בכלל לא התחברתי לזה. לא התחברתי לדרמות, למצעד ההצבעות בסמס שלא היה לו קשר לאיכות כלשהי, למרים טוקאן שכולם אמרו שהיא נהדרת ואני חשבתי שהתכוונו לשיער שלה. בקיצור, לא!
במשך הזמן הם התרגלו שאני נשארתי בחוץ. ואני מאד אהבתי את זה. היה לי בן ברית. המתבגר. ביחד נעלמנו לנו בשעות האלה. הוא לעסקיו ואני לשלי. לשם שינוי היה נחמד שהוא בצד שלי (2 נגד 1)
לפני שבועיים קרא לי המתבגר לשיחה: "יש לנו משימה בשבילך" אמר לי בטון שאיננו משתמע ל-2 פנים. "מה..?" שאלתי
"את צריכה לארגן לנו כרטיסים למופע הגמר בכנרת" אמר
"מה? ממתי אתה מתעניין בכוכב נולד" אמרתי לו בטון של אחת שלא מאמינה
"מעכשיו" ענה.
"נראה לך שאני אטריח את עצמי בשביל דבר כזה?"
"אין לך ברירה" אמר "החבר'ה לוחצים. בכל מקרה אני נוסע. אם את לא תעזרי אני אבקש מאמא אחרת"
הבנתי שהוא רציני, שהוא כבר החליט ושאין סיכוי שישנה את דעתו. ארגנתי את כל מספרי הטלפון המשפחתיים של סלקום ונסעתי לסניף הקרוב להצטייד בכרטיסים. המון כרטיסים.
אחרי זה התחיל סיפור מכירת הכרטיסים לחברים.
התארגנו רשימות מרשימות שונות לפי מידת הקרבה למקורבים וכל שבוע הרשימות השתנו.
אני רציתי רק דבר אחד – לקבל את הכסף שלי בחזרה שאחרי הכל לא היתה לי שום כוונה להשקיע ב"כוכב נולד" אף פרוטה. גם ככה השקעתי די מזמני.
אבל הדרך אל הכסף נראתה קצת ארוכה והבנתי שאני צריכה סבלנות. לא כל כך היתה לי אבל לא היתה ברירה אז שתקתי.
כל ערב ירדתי למחסן להתעדכן מי כבר קנה ומי עוד ברשימת ההמתנה.
בשבוע האחרון נותרו 3 כרטיסים.
ביום שישי האחרון, 5 ימים לפני המופע הגדול יצא לי במקרה לשוחח עם המתבגר.
"מה לך ולכוכב נולד? ממתי אתה מתעניין בדבר הזה?" שאלתי.
"את לא מבינה כלום" אמר לי "זה לא הכוכב נולד, זה סוף החופש, הכנרת, השנה האחרונה לפני הגיוס" עכשיו הבנתי. מ"כוכב נולד" סדרו להם יופי של מקום לשרוף את השעות האחרונות של החופש. את זה כבר יכולתי להבין.
"יש לי משהו בגב את יכולה להגיד לי מה זה? זה נורא מעצבן" אמר תוך שהוא מרים את חולצתו.
משהו מוזר נראה על הגב. נראה כמו איזו אלרגיה. זה לא משהו
"בטוח זה יעבור לך עד מחר" אמרתי. "מתי אתה נפטר מהכרטיסים האחרונים?"
הבוקר שלמחרת נראה לא משהו. הפריחה לא עברה אבל נשארה באותו גודל. בכל זאת היינו אופטימיים.. אחר הצהרים, במקרה, התגלו מקומות נוספים. באותו צד של הגב אבל בהמשך. עכשיו זה כבר נראה די גדול והוא גם אמר שזה כואב ושנשארו 2 כרטיסים.
מצד אחד שמחתי ומצד שני לא.
בערב העלנו רעיון שאולי נלך מחר לראות איזה רופא שיגיד לנו מה יש לו בדיוק. הרעיון נדחה על הסף."אחרי 'כוכב נולד" הוא אמר. "טוב" אמרתי ויותר לא העזתי להעלות את הרעיון.
ביום ראשון בבוקר באופן מפתיע הוא התעורר מוקדם. לבד.
"קרה משהו?" שאלתי
"אני לא מסוגל לישון. זה נורא כואב" הפריחה היתה הפעם פורחת באמת. ממש הכפילה את השטח שלה. "אני רוצה רופא"
הרופא לא היה איש בשורות. "שלבקת חוגרת" פסק. "שלושה שבועות לפחות עד שזה עובר" "יש תרופות לקצר את התהליך?" שאלתי "שום דבר. רק להרגעה וגם זה מרגיע רק באופן חלקי" "ומה עם הכנרת, כוכב נולד" וכו'?" "אפשר לשקול את זה בתנאים מאד מגבילים. לא שמש, לא ללכת חשוף, קרם הגנה כל הזמן ולנוח כמה שאפשר. בקיצור אני לא ממש ממליץ" אמר
הימים הבאים הוקדשו ל-2 דברים: התלבטות אם לנסוע או לא ומכירת הכרטיס הלפני אחרון. הדעות השתנו לפי היום. כאלה שאמרו שכדאי לו לבוא וכאלה שאמרו שלא. בינתיים ארגנו הכל: הסעה, אוהלים, ציוד, אוכל, מי ישן עם מי מי בא ומי לא.
בערב שלפני הנסיעה נמכר הכרטיס האחרון לכל המרבה במחיר, יחד עם ההחלטה "נוסעים". ב-6 בוקר מצאתי אותו בוכה על המדרגות "אני לא יכול לסבול את זה. זה מעצבן ומגרד וכואב" חיבקתי אותו כשהוא מתייפח כי מה כבר יכולתי להגיד.. "החלטתי שאני לא יכול לנסוע ככה" אמר והלב שלי נצבט בקרבי כשאני מחבקת אותו עוד... וככה נשארו בבית הוא והכרטיס ו"כוכב נולד".
וככה מבלי להתכוון תרמתי ל"כוכב נולד".

חברות חדשות. איך באמת עושים חברות חדשות? זה נראה כמו משהו טבעי אחרי שנים של ניסיון בקשירת קשרים וב'עשיית חברות' שלרגע זה נראה כמו פיס אוף קייק. מיומנות כזו שפעם אחת רוכשים אותה ומיד שולטים בה לנצח נצחים. משהו כזה כמו לרכב על אופניים...

אבל אז מתברר שזה ממש לא ככה. ככל שהזמן עובר ואני צוברת יותר ניסיון חיים זה רק נהייה יותר קשה. יותר קשה לקלף את כל הקרומים והקליפות ויש יותר פרטים שצריך לספר אותם עד שמגיעים לרמת אינטימיות שצריך שיהיה בין חברות טובות. וצריך לחשוף את הכל. את כל האהבות ואלה שהתבררו כמטעות ולדבר על המקומות הכואבים ועל הכשלונות ועל ההצלחות ועל החלומות ועל האכזבות ועל הדרכים שמבחוץ הן נראות כמו כביש ישר, כמו נסיעה מנקודה א' לנקודה ב', אבל בפנים הן פתלתלות ומפותלות ויש בהן הרבה מהמורות ובורות שלפעמים נפלתי בהם.

צריך לדבר על כל זה כדי להצטייר באור הנכון וכדי שזו שהיא החברה החדשה שלך, תוכל לראות אותך בגודל הנכון כמו שאת באמת ולהגיד לעצמה, "וואלה, כל זה עבר עליה? מבחוץ לא רואים עליה". כי אלה הם המקומות שבהם נרקם הקשר ההופך הדדי.

וגם צריך להקשיב ולשמוע ולהבחין בדברים שבין המילים ולשתוק ולהתעניין. 

וזה בדיוק ההבדל בין סתם להרשים אנשים לבין להיות חברה באמת. להרשים זה קל. באים מדברים ונפרדים ואח"כ מצטלבים בכל מיני צמתים ועושים "היי". אבל להיות חברה זה אומר לפתוח את הדלת לתוך הנשמה, לכל מיני מקומות חשוכים, לכל מיני מסעות שאת סופם אי אפשר לדעת. זה מסובך. זה אומר שליד אחת כזו תוכלי לבוא כמו שאת. חשופה ולהתנהג 'לא בדיוק' ולה בכלל לא יהיה איכפת.

ואחרי שנפגשים ומדברים לתוך הבוקר או הצהרים או הלילה והזמן עובר לו מבלי שמרגישים והתחושה היא שאלמלא השעה המאוחרת יכולנו להמשיך לדבר עד הבוקר ועד למחרת ושיש עוד המון דברים שרציתי להגיד ולספר ולא היה זמן או שלא הספקנו.. ונוצרת תחושת אינטימיות חד פעמית כזו שממלאה אותך עד הסוף, שמצד אחד היא כל כך מעירה מעוררת ומצד שני את מרגישה סחוטה. איך ממשיכים משם? איך שומרים על אותה תחושה חד פעמית שוב ושוב?

ולמרות שזו רק התחלה, יש תחושה של חברות של שנים. שהרי חלקנו בינינו הרבה מתוך השכבות הפנימיות. המוסתרות.

אבל הפעמים הבאות הן לא תמיד כאלה. למרות ההבטחה. 

                                     איזו הרגשה טובה...

כשירדתי ללובי של המלון, קרא לי פקיד הקבלה ואמר לי: "יש לך הודעה. מישהו מישראל חיפש אותך בטלפון". הייתי מאד מופתעת. כשעזבנו לא השארנו בארץ מספרי טלפון מפני שלא ידענו באיזה מלון נשהה. אמרנו שנקבל החלטה 'על המקום' ואז נודיע לכולם איפה אפשר למצוא אותנו.

הימים האלה היו הימים שלפני עידן הטלפונים הסלולאריים והאינטרנט וכל שיחה לחו"ל היתה פרוייקט.

אבל הבוקר ההוא היה גם יום ההולדת שלי וחשבתי לעצמי כמה נחמד שמישהו עשה מאמץ לאתר אותי.

הפתק שהפקיד נתן לי היה מאד לא ברור. לא הצלחתי לפענח את השם. לא הבנתי בדיוק את ההודעה. אבל בכל זאת הייתי שמחה.

שעה אחת אחרי זה שוב טלפון. זו היתה אחותי.
"מזל טוב" אמרה
הקול שלה החזיר אותי עשרה ימים אחורנית, לפרידה בשדה התעופה. לדמעות שהיו שם.

כל הנסיעה הזו התארגנה כל כך במהירות. לא הספקתי לעכל את העובדה שאנחנו נוסעים וכבר היינו צריכים לטוס.

לקחת חופש מהעבודה, להשכיר את הבית, לארוז את הבית, להגיד לילדים, להסביר לילדים מה זה אומר שנוסעים לשנה, לחפש פתרון לכלבה, לדאוג לגינה, להיפרד מהכיתה שחינכתי, מהחברות, מהשכנים, להכין את הילדים, ללמוד קצת על המקום שאליו אנחנו נוסעים: על מערכת החינוך, על בתי ספר, להחליט מה לוקחים לשנה ומה משאירים, לעשות חבילה של בגדי קיץ שתיסע איתנו וחבילה של בגדי חורף שנשלח במטען נפרד, לעשות מינוי לעיתון, לשלם את כל החשבונות, מים, חשמל, ארנונה, להודיע לבתי הספר שהילדים עוזבים לשנה, להכין את הילדים, להפרד מהמשפחה. להפרד מהבית, להפרד מהמקום שבו גרתי, לדבר עם הילדים על מה יהיה, להפרד מהשכנים, מהסביבה...מאשתו של הירקן..

רשימות רשימות רשימות. כל היום רשימות.

וכל זה בלי דקה אחת לחשוב על עצמי. מה יהיה איתי, לאן אני הולכת, מה אני יעשה שם, למה אתעורר מחר בבוקר.

ואחר כך הפרידות.

מהתלמידים בכיתה שחינכתי, מהחברות לעבודה, מחברי להנהלה, מהוועד שבו הייתי חברה, מהשכנים, מהחברות, מהילדים בבית הספר, מהגינה, מהבית.. מהכלבה.

כשעזבנו בערב, היה כבר חושך. בחושך היה קל לי לבכות. .

אחרי ארוחת הערב בבית של הורי הילדים הלכו לשחק וקולות הצחוק עלו מכל חדרי הבית. אנחנו נשארנו לשבת סביב שולחן האוכל.

הרגשתי איך העייפות משתלטת לי לאט לאט על כל האיברים. הרגשתי אותה מזדחלת אלי לתוך העצמות. קודם הרגליים, אחר כך לבטן ולידיים ולראש. בקושי עזרתי לפנות את השולחן. המעמסה של התקופה האחרונה רבצה עלי כמו ערימה של שקים כבדים.

"אתם כבר יודעים איך תתארגנו שם?" אמא שלי שאלה.

"בערך. לא ממש" עניתי "אתם חושבים שאולי תבואו לבקר אותנו שם?"

"אני כבר מתכננת" ענתה לי אמא שלי "אני בטוח אבוא. עוד נדבר על זה. נתכנן"

"אני עוד לא יודעת. נראה איך נסתדר עם הילדים" אמרה אחותי
אבא שלי שתק. הוא לא היה איש של נסיעות. הוא רק אמר שהוא מאד שמח שאנחנו נוסעים אבל אני יכולתי להרגיש את העצב בקולו כשאמר את זה.

למחרת  נסענו.

הטלפון הזה אחרי שבוע ישר החזיר אותי לערב ההוא, לפרידה בשדה התעופה.

"אני מצטערת לקלקל לך את היומולדת אבל אבא כבר כמה ימים בבית חולים"

"מה מצבו?" שאלתי
"לא טוב" ענתה

"מה זה אומר לא טוב?" שאלתי שוב

היתה שתיקה

"אני מציעה שתתארגני לחזור" אמרה לבסוף "הכי מהר שאת יכולה"

*********************

יום הולדת לי היום. בדיוק 20 שנה חלפו מאז.