ההתעסקות הפעם היתה בכוחות ובעוצמות. או כמו שהן קראו לזה "תחנת הדלק של עצמי". התעסקנו הרבה בשאלות של מקורות האנרגיה שלי. שאלות כמו: מה מתדלק אותי, עם מה אני יוצאת לדרך כשאני עומדת לפני שנוי, מאיפה אני שואבת את העוצמות שלי. אלה היו השאלות שעמן הסתובבתי כל השבוע.

נקודת המוצא היתה שאני מכירה את עצמי. ככה לפחות חשבתי לפני שהלכתי לאנשים ושאלתי. זו לא שאלה קלה לבוא ולשאול ככה באמצע ארוחת הצהרים: "אתם יכולים להגיד לי מהן התכונות החיוביות שלי? במה אני חזקה?"

זו שאלה מסוכנת. לא חשבתי על זה שהשאלה הזו יכולה לגרום לביס של האוכל להיתקע באמצע הגרון...ממש לפני שהוא ממחליק לתוך הקיבה..

כמה שניות ארוכות של דממה הבהירו לי שזו לא משימה פשוטה. כדי להקל אמרתי שניתן להסתפק ב 2-3 דברים.

והתגובות...

היו שמיד שלפו רשימה שלרגעים ממש העמידה אותי במבוכה (אם כי אני מוכרחה להודות שזה היה מאד נעים לראות ככה את עצמי מול הרשימה הזו) והיו שהיה להם ממש קשה.

אחרי הכל הייתי צריכה למלא שאלון שכולו התעסקות ביכולות, כשרונות וכוחות, אמונות המכוונות את חיי, ברכות שבהן בורכתי, מה יש בכוס המלאה שלי. על מה אני מוקירה את עצמי. לסמן דימויים וצבעים למילים כמו עוצמה, שפע, הצלחה, בטחון עצמי.

מדהים כמה זה ממלא כשמתעסקים דברים האלה.

זה לא היה קל אבל מאד מספק. בסוף מצאתי את עצמי עומדת בפני סוג של ספירת מלאי שהיא בעצם אני.

משם עברנו לעסוק באופן שבו אנחנו באופן שבו אנחנו מגייסים את עצמנו (פנימית וחיצונית) להתמודד עם החיים עצמם, לטפל בשינויים, בקונפליקטים ובתביעות של הסביבה. בקיצור, מה יש לנו שמאפשר להמשיך לחיות ולא להתרסק כל פעם מחדש.

הן קראו לזה משאבי התמודדות.

יש מודלים ותיאוריות אבל את מי זה מעניין? ההבנות הן שחשובות: להבין שהדברים האלה באים לנו באופן טבעי...לזהות את הצדדים החזקים שבי, ועוד יותר לזהות במה אני פחות חזקה. מכל החומר שאני קוראת לאחרונה, אני מבינה שגם כאן שיש מעין סולם גנטי ייחודי לכל אחד. DNA אישיותי. מן טייס אוטומטי שמוביל לכך שבמצבי התמודדות כל אחד מגיב אחרת. הבשורה הטובה היא שאת החלקים הפחות חזקים אפשר לפתח – הכל שאלה של מודעות.

הסוף היה מעניין.

הייתי צריכה להגדיר משאלה שאני רוצה לממש. לנסח באופן מילולי משהו כזה זה לא דבר קל בכלל. אחרי הרבה התפתלויות 'שמתי' את המשאלה שלי בחלל החדר. ההתייחסות למשאלה היתה דרך שאלות שהיא מעוררת. אני הקשבתי לשאלות מבלי להגיב והיו המון מכל מיני כיוונים וזוויות.

מכל השאלות נוצר סיפור. סיפור מעורר למחשבה בעיקר סביב דברים שלא חשבתי עליהם.

כל השבוע אני מסתובבת עם מה שהתעורר בי בעקבות השאלות האלה.

עם ציפייה למפגש הבא.

ביום שישי, ערב יום הכיפורים עלינו לקברה של אמא. בדיוק שנה למותה. אף פעם לא באתי לבית הקברות בערב יום הכיפורים. בית הקברות בערב יום הכיפורים הוא מקום אחר. המולה גדולה, המון אדם, דוכני פרחים ודוכני שתיה ובייגלה ודוכנים לתרומות ולכפרות והמון תרנגולים בשביל המנהג של 'תרנגול כפרות'. וגם פוגשים המון אנשים מוכרים ולרגע יש את שמחת הפגישה ושמחת ה'מה נשמע' ו'מזמןלא התראינו' אבל זה בכל זאת בית קברות..

בדרך אחותי הציעה שנעבור דרך הקבר של סבתא. "אמא תמיד היתה הולכת לשם" "בסדר" אמרתי והלכנו. לבד לא הייתי מצליחה לאתר את הקבר לא נעים להודות אבל אפילו לא זכרתי את השם שלה. היא נישאה פעמיים ונקברה בשם שונה מזה שאני הכרתי. שמתי לב שהתאריך שנחרת על המצבה היה 4.2.1974. בערך 4 חודשים אחרי שעלתה לארץ.

4 חודשים בלבד היתה לי סבתא. סבתא מהצד של אמא. לא הכרתי אף אחד מדור הסבים-סבתות שלי. היו רק מעט תמונות אבל מי מתחבר לסבתא שלו דרך תמונות של בחורה צעירה בליל כלולותיה? אמא שלי ספרה לי סיפורי ילדות על הסבא שלה שנשמעו מאד כיפיים. אבא שלי בכלל לא. סבתא שלי עלתה לארץ בדיוק באמצע מלחמת יום הכיפורים. לא בדיוק ידעתי מה אני עושה עם המצב החדש הזה. אף פעם קודם לא היתה לי סבתא. המידע היחיד שהיה לי על העולם הזה היה דרך חברות שלי שחלק מהן גדלו עם הסבתא בבית. בדרך כלל זו היתה אשה זקנה ולפעמים חולה  מדברת עברית קלוקלת מתובלת במילים ביידיש או תיימנית.. איך מתחברים עם אישה בת 70+ שלא מדברת את שפתך?

חלק מהתפקידים בחיים אנחנו לומדים מחיקוי ומהתבוננות באחרים. לי לא היה אף פעם מודל של להיות נכדה, בכלל לא היו לי כישורים של 'להיות נכדה' ולא ידעתי איך נכדה אמורה להתנהג, פרט לזה שעלי להיות מנומסת, לנשק אותה  ולהתחבק מפעם לפעם, אני מודה שלא אהבתי את זה במיוחד, בעיני היא היתה זרה ולא יכולתי להרגיש אליה קרבה למרות שרשמית היא היתה ה'סבתא שלי'. תוך שאני מאמנת את עצמי במצב החדש היא חלתה והלכה לעולמה.

בערב יום הכיפורים הלכנו לבקר את הקבר שלה.

הימים שבין ראש השנה ליום כיפור הם ימים שבהם אני מוצאת את עצמי חושבת ומתבוננת. בראש השנה אני מתבוננת קדימה, התבוננות מלווה בהתרגשות וציפייה לקראת השנה וכל מה שהיא תביא איתה ואילו יום כיפור הוא יום של התבוננות אחורה, אל מה שהיה. זו התבוננות שיש בה הסתכלות פנימית ובדיקה של התנהגותי ושל מערכות היחסים שלי עם עצמי ועם הסובבים אותי. ההתבוננות הזו מאפשרת לסכם את כל מה שהיה מצד אחד ולתכנן מצד שני כל מה שאני רוצה שיהיה בשנה הקרובה.

ההתבוננות הזו לא מוגבלת לבחינת מערכות היחסים בלבד, היא מתייחסת גם למערכות היחסים האחרות שלי, למערכת היחסים עם הזמן, עם העבודה, באיזו מידה אני שומרת על עצמי, לענייני בריאות, יחסים עם המשפחה ועוד.
יום כיפור הוא זמן להתעמק במערכות היחסים שיש לי עם הקרובים לי. עם עצמי, עם משפחתי, עם חברים ולגלות מה חשוב לי ומה לא, מה חשוב למי שחשוב לי ומה חשוב לאחרים. זה הזמן לטפח את מה שאני חושבת שלא נתתי לו תשומת לב מספקת ולהפחית במקום שבו אני מרגישה שזה יותר מדי.

והסליחה והמחילה, שהרי אי אפשר בלי זה....

מצד אחד יש כאן עשיית הזדמנות לחשבון נפש ובקשת סליחה מכל מי שפגעתי בו, בייחוד מעצמי. ומצד שני, לא פחות חשובה היא המחילה, היכולת לסלוח ולמחול לאחרים. 

זה חלק שלי באופן אישי מאד קשה להיות בו. אני לא אדם נקמני ומתחשבן אבל קשה לי לסלוח לאנשים שפגעו בי.

עם השנים אני מגלה שכאב הפגיעה לא מתעמעם בכלל ושזה נעשה קשה יותר ויותר לסלוח.

עוד יותר קשה.

גמר חתימה טובה.

השבוע התחלתי ללמוד בקורס חדש.

הקורס הזה הוא סוג של מסע בהמון מובנים.

קודם כל יש את מרחק הנסיעה. אני נוסעת מהצפון למרכז, עם שותפה נוספת ואנחנו עושות מסע עם עצמנו, בדרך לשם אנחנו מדברות על עצמנו ועל כל מה שעבר עלינו במשך השבוע ובכלל ובדרך חזרה – זה הזמן לדבר על מה שהיה במפגש ולהפיק תובנות מכל מה שעבר עלינו בשעות האחרונות.

יש הבדל בין המחשבות של 'מיד אחרי' לאלה שיבואו בימים הבאים.א לה מחשבות אחרות. ומהבחינה הזו אני מרגישה שאני במסע כל השבוע. מפגישה לפגישה.

בקורס הזה יש שיעורי בית. שיעורי בית של מחשבה וקריאה וכתיבה וגם יצירה של דברים. גם זה מחזיק אותי כל השבוע תחת ההשפעה של הלמידה בקורס

וחוץ מזה, התחלקנו לקבוצות קטנות ויש משימות בקבוצות האלה. משימות במייל. אני כותבת  על עצמי וקוראת מה כתבו האחרות. זה יוצר תחושה מאד חזקה של של השתתפות במסע שלהן המתנהל בצד המסע שלי.

המון מסעות שמתנהלים להם בעת ובעונה אחת ובדרך מופלאה הם גם מתנהלים בנפרד וגם שזורים ביחד כמו מעשה אריגה מיוחד במינו.

ובתוך השבוע מתקרב לו יום האזכרה הראשון. בדיוק שנה.

ערב יום כיפור הוא יום האזכרה הראשון לאימי שנפטרה לפני שנה בדיוק. בתקופה הזו שבין ראש השנה לכיפור, לפני שנה, היינו איתה במסע האחרון של חייה.

ואני מרגישה מאד מטולטלת. בשבוע הזה במיוחד, הזכרונות מציפים אותי בעוצמה רבה.

אני מקווה שאחרי האזכרה אהיה במקום אחר