התחושה היציבה שהיא תמיד תהיה שם נסדקת כל כמה זמן בקול פריך, ההבנה מתחילה לדלוף משם אבל עדיין לא באמת הפנמתי.

העברתי את רב החיים שלי על רקע תפאורה ובה כתם לבן, רגוע וצנוע כל כך שכמעט השתלב עם הקירות, ובו שתי עיניים חומות מלאות תום. היא נצרבה על הפילם כמו נקודת חן, משהו שתמיד היה ויהיה שם. הנגישות הזאת כל כך מובנת מאליו שגם עכשיו אני כמעט יכולה להושיט את היד ולהרגיש את הסנטר הקטן שלה, את הפרווה המלוכלכת בחול. אני רק צריכה לרצות, ואני מיד אמצא אותה במקום גלוי מייחלת לליטוף, מגיבה בחום, אבל לא מעיזה לדרוש באותה אגרסיביות של האחרים. היא פשוט תמיד שם.

הראש שלי מלא בתמונות שמתחלפות מכל התקופות שהיו. המבט שלה בעיקר לא נעלם. כל המאפיינים האנושיים המוזרים האלה שמייחדים אותה מהחתולים האחרים. יש חתול שמסתכלים עליו והוא לא נראה הרבה יותר מסתם חיית מחמד, יצור בעל רצונות פשוטים שעובד פחות או יותר על אוטומט. והיתה היא, יצור שקט ומהורהר, שנדדה בבית באופן שרחוק מההליכה החתולית האלגנטית וההימרחות החושנית שאופיינית לחתולים. היא התנהלה בתנועות פשוטות, קלות, החליפה הבעות פנים לפי הסיטואציה. היה בזה משהו מאוד אמיתי, אם היה אפשר להתייחס להתנהגות החתולית הטיפוסית כמו הצגת אותנטיות מזוייפת.

או מאוד אנושי, אם לא.

מה לא הייתי נותנת בשביל עוד ליטוף.

אלוהים, זה כל כך חסר כשחושבים על זה שאין