שולמית דוידוביץ Shulamit Davidovicz

פתאום, אני חוזרת ומתאמתת עם שאלות שהעסיקו אותי בצעירותי, הנוגעות לעצמי ולבחירות שלי במהלך חיי. אז בחרתי בדרך שתאפשר לי, כך הנחתי, לעבור את "החיים", על מורכבותם, במידה מזערית של התחייבויות רגשיות כובלות אך שיהיו בהם תוכן ומשמעות שיעניק לי העיסוק באמנות. באותו זמן בחרתי באמנות פלאסטית מפני שהנחתי שהעיסוק בה מתאפשר גם בלי תלות באחרים אך מקנה מקום ותחושת שייכות לחברה. אז לא לקחתי בחשבון את הצורך באינטראקציה עם הצופה כמו שלא לקחתי בחשבון את הצורך באהבה. היום, במבט לאחור, נידמה לי שאין טעם להתחמק שוב מהראייה הקרה והבוחנת של בחירותי בעבר, אני רוצה לקחת את מה שהחיים נתנו לי ולעשות בהם את הטוב ביותר בשבילי בלי מורא ובלי פחד. זה נוגע גם ליצירה וגם למה שמכונה החיים. אני נזכרת שבגיל 19פרקתי עול והתרוצצתי ברחבי המדינה מתבשמת מתחושת האי שייכות. אחרי כן השתנתה המדינה וכך גם אני.השתניתי ובכל זאת נותרתי קצת אחרת ולכאורה, לא ממש שייכת לאיזו קבוצה אף כי התברכתי גם בחברים נאמנים.

לאנשים כמוני האינטרנט משמש זירת פעולה מבורכת אף כי גם מתעתעת בשל חמקמקותה ( ראה מחיקת אתרים שמים) אך בחלל העצום  ישנו פוטנציאל  למצוא נשמות תואמות או קרובות המשיקות ולו בנקודות אחדות ואולי גם אהבה.

התחלתי לעבוד על תערוכה חדשה שאמורה להיפתח תוך שלושה חודשים. בחרתי לעשות זאת בשל שתי האוצרות וגם מפני שנקלעתי לנקודת מפנה משברית שבו עלי להתבונן על עצמי ועל חיי  מבעד למסכים של שקרים והונאה עצמית. אני מקווה שכל זה יניע את גלגלי הצירה, בתקווה שהנס הפרטי ישוב ויתרחש. אני מרשה לעצמי לדבר בפאתוס. זה מתאים לי עכשיו ואני הרי רק רוצה להרגיש טוב ולשמוח.