חרונולוגיה חסרת חשיבות

דשנו דשנו ואנחנו מחכים

קצנו קצנו ואנחנו מותשים

במטוס היו שני אנשים לפחות שנסעו לבולטימור לראות את המשחק של הרייבנס. לבושים במדים השחורים, המספר חמישים ושניים על אחד מהם, הם היו בדרך למשחק. קינאתי בהם במידה מסוימת. אני לא נשארתי בבולטימור, המשכתי הלאה.

לא בטוח שזהו פוסט על פוטבול, ייתכן שלא. ייתכן שכן. אולי נערבב, או ננער.

ישנן מספר חוויות שמשנות את החיים. ישנן מספר חוויות משונות בחיים. למשל, בשנת 2000 הגעתי לראשונה לארצות הברית. באותה העונה, הפטריוטס היו אנדר דוג כבדים לנצח בסופרבול. היה זה ראשית ימי האינטרנט, ואתרי הימורים הציעו כסף ללא סיכון למהמרים. הימרתי שהפטס ינצחו. תמיד הלכתי עם האנדרדוג, מאז ימי דנבר ברונקוס זה אפילו עבד לא רע. הפטס ניצחו, ואני הרווחי כסף, וקבוצה שיכולתי לאהוד, אפילו כשהיא מנצחת. מאז, הפטס לא מפסיקים לנצח.

הניצחון של הפטס אז היה משמעותי למדי. בארוחת הערב הראשונה שלי נשאלתי אם יש עוד משהו שמושך אותי לאזור בו אנחנו נמצאים, חוץ מהעבודה. השואלת הבהירה שהיא הגיעה לאזור רק בגלל העבודה. היא הגיעה מפלורידה, אז גם לה קצת קר, אבל היא לא מצאה מקום עבודה טוב יותר. לא כי לא חיפשה, אלא כי מקום העבודה אליו הצעתי עצמי כה טוב. כבר חמש עשרה שנה קר לה, אבל טוב לה במקום העבודה. נחמד שמקום עבודה מנסה למכור את עצמו, והיחס אינו רק שאתה צריך למכור את עצמך כעובד. עניתי שכן, אני אוהד הקבוצה המקומית. היא שאלה אם אני חובב פוטבול. הבהרתי שבהחלט כן. בהחלט. כן. ימי ראשון, מוקדשים לפוטבול. היא אמרה שגם בעלה. כמובן, שכדי להגן על עצמי אמרתי שאני רואה פוטבול תוך קריאת ספרות מקצועית קלה. היא אמרה שבעלה רואה פוטבול תוך התכסות בשמיכה. לא הזיק לי הפוטבול, בכלל לא. גם אהדת הפטס עזרה.

אמנם המתווך קצת איכזב אותי. הוא נרדם לפני משחקם של הפטס. הפטס שחטו את הניו יורק ג'טס. ראיתי את המשחק בזמן אמת.

וזאת הנקודה האמיתית. הגענו. בעצם, נקדים לכך עוד חוויה משנה פרספקטיבה. כשהגעתי לארצות הברית לראשונה אחד הדברים המוזרים ביותר היה לראות את הסופרבול בשלוש אחר הצהרים. לקחתי עצמי לפאב השכונתי ונהניתי מחצי חינם על כל המשקאות והמתאבנים, בשלוש אחר הצהריים. איפה זה ואיפה הימים בישראל, כשהיה צריך להישאר כל הלילה לראות את הסופרבול. אני זוכר את השנה הראשונה בה הברונקוס לקחו את האליפות. חזרתי הביתה בחמש וחצי לפנות בוקר וישבתי וכתבתי מכתב נרגש, במדפסת סיכות, כשעוד לא היה אינטרנט, פחות או יותר, לחבריי בניכר, כשאני רואה את הזריחה עולה מעל השטחים הכבושים, ממרפסת ביתי. ההתרגשות החזיקה אותי ער עד עשר בבוקר, זמן השיעור הראשון שלי באותה התקופה. ופתאום לראות את הסופרבול בשלוש אחר הצהריים, מה עושים אחרי שהוא נגמר בשבע בערב? הולכים לראות את ג'ימי קימל לייב, בתכנית הראשונה שלו, מארח את וורן סאפ, אחרי שלקח אליפות עם הבאקנירס וג'ון גרודן השנוא, שלקח אליפות רק בגלל טוני דנג'י. חיכינו שעות לתכנית, והיא התחילה באיחור היסטרי, בקור, עם קולדפליי מנגנים. הם היו אז בשיאם. להקה בריטית איכותית.

אבל הזמן הנכון לראות פוטבול הוא זמן השעון המזרחי. כי אחרת קצת מוזר לראות את הסנדיי נייט בשלוש לפנות בוקר שעון ישראל. האמת, זה מוזר כמעט באותה מידה לראות אותו בחמש אחר הצהריים. זה ערב זה? זה המנדיי נייט? שלאחריו רואים את בקט? אחרי הסנדיי נייט אפשר לראות את מיאמי וייס. או CSI או איך שלא קוראים לזבל הזה.

הזמן הנכון והמקום הנכון. יכול להיות, הרי הכל בחיים שאלה של עיתוי. כמו שאומרת המפית של חברת התעופה, אתה אף פעם לא יכול לדעת לאן החיים ייקחו אותך. ההמשך קצת פחות רלבנטי לנו. הם עפים בכל רחבי היבשת. למעט צפון מרכז ארצות הברית, שם כנראה אין כלום.

המקום הנכון והזמן הנכון למשחקי הערב של הפוטבול הוא החוף המזרחי. שם הם באמת בערב. בצפיית שיא. ייתכן שהחוף המזרחי יהיה המקום להיות בו. שאלה של עיתוי והתאמה. היתרון בחוף המזרחי שלא משנה מה התכניות שלך ליום, בערב תהיה בבית לראות את משחקי המנדיי נייט. ואכן, טיסה ארוכה ואחרי פגישה מקצועית ביום ראשון וארוחת ערב, תודה לאל שאוכלים כאן בשש בערב ארוחת ערב, הגעתי לראות את הרייבנס, של אותם האנשים מהמטוס, מפסידים.

אחרי יום שני מתיש וקשה, שהיה הרבה פחות מתיש והרבה פחות קשה ממה שהוא היה אמור להיות, שהיו בו חלקים מהנים, מלמדים, ולא רק לי (וזוהי אולי המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לקבל בנסיבות המסוימות האלה, אם כי במחשבה עשירית לא לימדתי את הדבר שיש ללמדו, אבל לימדתי שיש פרספקטיבות שגם אנשים חכמים לא מסוגלים לחשוב עליהם, ושיש חשיבות ליושרה, כנות, ומחסור גמור בהכנה מדוקדקת לאירועים חברתיים מקצועיים שכולם מתכוננים אליו בדקדקנות, ואני, זר שכמותי, עושה את המעשה הישראלי ומגיע ואומר אמת מוזרה שלפעמים לומדים ממנה, לפעמים היא גסה מדי, לעתים היא מקרבת, לעתים היא מרחיקה, לעתים היא נשמעת אמינה, ולעתים היא נשמעת מוזמנת. כן, אלה הן המידות הטובות, בני, אוף, שכחתי איך קוראים לבן של פולוניוס בהמלט (לארטס), משהו עם האות הא, אלה המידות הטובות לאדם המנסה למכור עצמו בחברת בני אדם. אה, כן, ייתכן שמטוסים הם המקומות האחרונים בעולם בהם אין אפשרות להתחבר לאינטרנט. ולא, אפריקה אינה חלק מהעולם. אפריקה היא היבשת אליה נברח כשהאקלים בשאר העולם יהיה בלתי נסבל. איפה המשפט הזה התחיל?) חזרתי לי בביטחה למלון. אחרי ארוחת ערב שנייה תוך יומיים עם אנשים שאני צריך להרשים בלי להרשים, להוכיח בקיאות תוך יכולת שיחה, להראות שאוכל להיות שווה בין שווים, וגם זנב לאריות, עד שיגיע אריה חדש ממני, אחרי עשרים וארבע שעות שמרכזן היה להרשים אנשים ולראות את הרייבנס מפסידים לסטילרס, חזרתי למלון בדיוק בזמן לראות את הפטס קורעים לג'טס את הצורה.

ולמחרת המתווך אמר לי שהוא נרדם לפני המשחק. אמרתי לו שאכן, המחצית השנייה הייתה מרדימה, למי שאוהב משחקים מותחים. בארוחת הערב שלפני כן סיפר לי אחד המארחים שבנו מפונק. כל קבוצות האזור מנצחות וזוכות באליפויות, וכך, מגיל אפס בנו רגיל לאהוד קבוצות מנצחות, בעוד ישנם אנשים בני חמישים שקבוצותיהם מעולם לא ניצחו בכלום. הנהנתי בהבנה, ולא סיפרתי שאני אוהד פילדלפיה.

אחרי שהפטס קרעו לג'טס את הצורה, לא נפגשתי עם ההד פונצו, או איך שאומרים את הביטוי הזה. הבוס הגדול. נתקע בשדה התעופה. דווקא יצא לטובה. נפגשתי עם הסגנית. ועוד פגישה מקצועית עם מישהו ששמחה לשמוע שיש לי זמן להיפגש איתה, ואז עוד ארוחת צהריים מקצועית ומעניינת, בה הראיתי שאני אדם מורכב שמתחבט בבעיות קשות.

עשיתי זאת כמובן כדי להסתיר את ההתלבטויות האמיתיות בהן אני  מתייסר. אולי המערכת תפתור לי אותן. אולי עוד שבועיים אצטרך להחליט. החלטות קשות. החלטות שאין בהן החלטה שלמה. הדילמות שהמלט לא התמודד איתן מעולם. אין מה להגיד, הטרגדיות היווניות לימדוני יותר. למרות שגם בהן כולם מתים. שתי ברירות, שתיהן לא מושלמות, שתיהן ישאירו נפגעים עצמיים או קרובים מאוד. שתי ברירות שמציבות דילמה שקיוויתי שלא אגיע אליה. שאולי עדיין לא אגיע אליה. ואולי אצטרך לבחור באותו פתרון, שרק לפני שבועיים אמרתי למישהו שניכר שהוא החליט. והוא היה אדיב מספיק בשביל לא להטיח בפרצופי שגם אני אבחר כמוהו בבוא הזמן. וייתכן שזמן זה יבוא בקרוב. כי לראות פוטבול בשעה הנכונה, במקום הנכון, עלולה להיות בחירה כואבת, אבל התאמות שכאלה, שאיש לא תכננן, ואיש לא דמיינן, ודאי לא אני, הן התאמות שלא מתרחשות לעתים מזומנות. הכוכבים צריכים להתאים בצורה מאוד מיוחדת. דומה לצורה שבה הם היו כשבריידי הגיע לניו אינגלנד, כשאני הגעתי להמר על הפטס כנגד כל הסיכויים שינצחו את הרמס, בשבת בבוקר לפני הסופרבול של שנת 2001, ולראות שהרווחתי עשרה דולר, קבוצה מנצחת, וסיבה נוספת להיראות שייך למקום שנראה כאילו הוא המקום אליו נועדתי להשתייך. לו לא הייתי מי שאני.

אולי זה חוזר לנקודה הראשונית. שמעולם לא הצלחתי להשתייך עד הסוף, כי תמיד היה משהו אחד קטן חורק, צורם, שונה, בתפיסה, במקום, באופי ובי. סביר שכך זה יימשך, ורק הנסיבות ישתנו. הכל ייראה נכון, הפוטבול בשעה הנכונה, האנשים בסביבה הנכונה, המיקום הנכון, ורק אשאר עם הדילמה, שבצידה טעם מר. שוקולד מריר, הוא ממכר בגלל שאינו רק מתוק.

פורטיס וסחרוף שרים על העולם האמיתי. פורטיסחרוף שרים לך לך, כי המקום הזה סוגר אותך. פורטיסחרוף שרים ברנדום. ואני מלהג ברנדום. והגיע הזמן לסיים.

השבוע הפטס קרעו לג'טס את הצורה במשחק חד צדדי שהבהיר מי כאן השושלת, ומי כאן המזויפת. שהבהיר שאוהדי פוטבול אמיתיים ירוו נחת בניו אינגלנד. שניצחו העונה את הסטילרס, הקולטס, הצ'רג'רס, הג'טס, וימישכו לנצח את הברס ואת שאר המשחקים שלהם עד לסיום העונה, אלא אם כן יתנו לבריידי לנוח.

פורטיסחרוף צועקים באוזן שוב, וזה סימן בדוק לסיים. כן, זה היה מבזק חדשות מהירח או מהמקום הכי קרוב אליו על כדור הארץ, המטוס. עכשיו הם רוצים סולם לכוכבים. דשנו דשנו, אנחנו מחכים, קצנו קצנו, אנחנו מותשים?

מי זה האנחנו? הדרך הבטוחה למכור את עצמי, אולי.