חרונולוגיה חסרת חשיבות

שעת ההליכה הלילית שלי, ראיתי ליד פח האשפה, בקבוק יין חצי ריק. מייד קיללתי את עצמי על השליליות שלי. מדוע חצי ריק? הנה, יש כאן מעשה יפה. מישהו השאיר בקבוק יין חצי מלא לאלכוהוליסט השכונתי, כדי שזה יוכל לשתות כאוות נפשו. ואפילו כשיגמור את הבקבוק יוכל לקבל את דמי הפיקדון עליו, וכל מה שאתה מסוגל לראות זה בקבוק יין חצי ריק? למה אתה תמיד חייב להתמקד על חצי הבקבוק הריק? למה?

כך, המשכתי לקלל חרש, אך לא לזמן רב שכן כמעט נתקלתי בעבדקן גדל גוף שהוציא לטיול את כלבו הננסי. הבחור מדי פעם האיץ בכלבו ספק בליטוף עם רגלו למעשה בבעיטה בכלב, כדי שזה יעמוד בקצב של בעליו המגודל.

לא יכולתי להמשיך לחשוב על גברים מגודלים ומגודלי זקן וכלבי הכיס הננסיים שלהם, שכן כנגד גלגל מכונית, על המדרכה עמד לו בקבוק נוסף. בקבוק שתייה של ילדים. ילדות, יותר נכון. בקבוק וורוד עם ציור של הלו קיטי עליו, ומכסה ורוד לגמרי. ואני חשבתי. לעזאזל. באיזה עולם אנחנו חיים, שהורה יכול להיות כל כך לא אחראי ולהשאיר בקבוק וורוד עם הלו קיטי ומכסה ורוד ליד מכוניתו. כיצד תישן הילדה בלי הבקבוק? איך יתנהל העולם בבוקר כשתגלה שהבקבוק עדיין לא שם? איך אפשר להשאיר הלו קיטי ורודה בחוץ כל הלילה? איך?

המשכתי בדרכי, ושאר 57 הדקות בשעת ההליכה הלילית שלי היו נטולות אירועים.

יש לך אולי שקל או שניים שיכולים לעזור?

האיש המבוגר בבגדים המרופטים שאל. הרעש מסביב המשיך, ומובן שכהרגלי בקודש, השבתי בשלילה. אני לא נותן כסף לקבצנים. לא מסיבה עקרונית כלשהי, רק בגלל שאני קמצן.

בשולחן שלידי, לעומת זאת, הייתה דילמה. צלחת עמוסה כל טוב של אוכל, כולל לחם טרי, סלט גדול ואוסף ממרחים עמדה ללא דורש. האישה שאכלה שם הלכה לאנשהו. מי יודע מתי תחזור. האיש שביקש ממני שקל או שניים עמד ליד השולחן. הרי אם יתיישב, איש לא יידע שהאוכל אינו שלו. למעט האישה שמי יודע מתי תחזור. אם בכלל. אבל זהו אינו האוכל שלו. הוא טעם קצת מהלחם. האישה שאיש אינו יודע מתי תחזור הלכה באיזור, ראתה את המתרחש, ואולי בגלל האיש, אולי ללא קשר, המשיכה למדרגות הנעות. האיש המבוגר עם הבגדים הבלויים המשיך. ואז התקרב המנקה לעבר השולחן. זה פתר למבוגר את הדילמה. הוא ביקש את רשותו של המנקה, ונשנש קצת מהסלט. מעט מהממרחים. בכפית חד פעמית שהייתה מוכנה מראש. ועוד פיסת לחם קטנה.

אחרי הכל, חצי ארוחה בארומה שווה יותר משקל או שניים. אז אם ביקש ממני שקל או שניים, יש לקבצן חובה מוסרית לאכול את חצי ארוחת הארומה. וכך עשה. נחה דעתי, והמשכתי להתלבט האם להיכנס לסופרמרקט במחיר אחיד.יש לך אולי שקל או שניים שיכולים לעזור?

כשהטייס הודיע שמיד נצא לדרך, רק בעיה אחת קטנה. מחמם המים החמים התקלקל וצריך להחליף אותו, איש מאיתנו לא חשב מה תהיינה התוצאות.

==========

בגן המשחקים המקומי מול בית הכלא

או אולי

בגן המשחקים מול בית הכלא המקומי

או אולי

בגן המשחקים המקומי מול בית הכלא המקומי

ומי אני שאדע מה כאן מקומי ומה מקומי כאן?

ואולי זה הגיוני לשים גן משחקים מול בית כלא,

ולא מקומי להגיד מה לשים מול מה.

בגן המשחקים המקומי מול בית הכלא המקומי,

והרי אין דבר שזהו אינו מקומו,

המשחקים קשים למדי. כלומר ממתכת.

טעות אחת קטנה, וסימן סגול יעטר את גופך.

גן המשחקים המקומי מול בית הכלא המקומי אינו סלחני.

ואולי גם בית הכלא המקומי אינו סלחני.

אין זה ממקומי להגיד משפט שכזה.

אך גם אני, איני סלחני

על סימן סגול, שנוצר

מטעות אחת קטנה.

בגן המשחקים המקומי

מול בית הכלא המקומי

במקום שאינו מקומי.

אומרים שבעלה של שריל סנדברג נפטר. 

בתתילה היו שמועות על מעשה פסול. האמת, חיכו כמה ימים עד שהודיעו מה קרה. השמועות רצו. אמרו שרצחו אותו. לשונות רעות אפילו אמרו שהיא רצתה להיפטר ממנו. אחרי הכל היא אשת עסקים מצליחה, והוא איש עסקים קצת פחות מצליח. היו רמיזות על קינאה. על תחרות. לא שיחררו את סיבת המוות. כמה ימים טובים לא ידעו מדוע בעלה של שריל סנדברג נפטר. 

אני מאשים את בעלה של שריל סנדברג בעלייה שלי במשקל.

לא שזאת אשמתו. כבר אמרה לי פעם מישהי שמכשיר ההליכה והריצה הוא הגיהנום בהתגלמותו, יותר נכון הרוע המושלם. כן, מישהי כבר אמרה לי את זה. אבל לי, קשה לי לעשות כושר שלא על מכשיר ההליכה. ריצה, הליכה, ריצה הליכה, על מכשיר ההליכה. בחדר הכושר, ואפילו בחדר הכושר הביתי, שם מחכה לי מכשיר הריצה, הליכה, ובו נהגתי ללכת, לרוץ, ולהתעלם מהאזהרה של אותה מישהי שאמרה לי שמכשיר ההליכה הוא הרוע המושלם, פרדוקס שכזה. ברחוב קשה לי לרוץ. שיראו אותי כולם. הולך, רץ. במקום סגור, פרטי, עם טלוויזיה מול העיניים, זה גם פחות משעמם. לרוץ, ללכת, על מכשיר ההליכה.

אבל, בסוף פירסמו את סיבת מותו של בעלה של שריל סנדברג. בעלה של שריל סנדברג היה באמצע ריצה על מכשיר ההליכה שלו, כשלפתע משהו קרה. הוא עף ממכשיר הריצה, נפל על עורפו, ושבר את מפרקתו. ומת. 

ומאז איני יכול לעלות על מכשיר ההליכה שלי. כמו גם על המאזניים.