חרונולוגיה חסרת חשיבות

את הפוסט הראשון אני קורא מדי פעם. את הפוסט האחרון, הזה, לא אקרא. כלומר, אשתמש בז'אנר שהשתמשתי בוב בעבר וקראתי לו תרגילים בקריאה חו סליחה בכתיבה חופשית. כלומר, בלי תיקונים, בלי מחיקות, כמו זה, שזה, בלי הרצה שנייה. כי מה שיוצא, אני מרוצה, כמו שמלמדים בותי היום בגני הילדים. אני לומד הרבה מגני הילדים.

יותךר  משבעים אלף איש קרו את הבלוג הזה. קרוא את הבלוג הזזה. לא מצלח. קראו את הבלוג הזה.

אז כדאי לסכם.

הוא התחיל כבלוג אישי למדיי, אבל השתנה אחרי חודש וחצי. ואז גם הצטרפו לו האחים והאחיות שלו. הבלוגים האחרים שלי. שמספרים שלהם הם 36662 ו38337 שאני עדיין חושב שהוא הבלוג היצירתי ביותר שנכתב כאן. יומן אישי שמתאר מה שעי שעשיתי במשהו כמו עשר שנים. מדי יום ביומו, א עם ציונים לכל אירוע, ודיווח של כל אירוע ראוי לציון. ראוי לציון היה הבלוג הזה. נגמר לי הכוח אליו בשלב מסוים.

ה אז כאן התחיל כשמ כמשהו אישי והפך להיות ציבורי וחברתי יויתר ויותר ככל שהזמן חלף. והזמן חלף. סוף פרק א'.

0000000000

סוגרים את ישרא-בלוג. כמעט בזמן שאני עוזב. כמו שכתבתי כמה פוסטים אחורה, הרי אני לא עוזב. עזבתי. די מזמן. ועכשיו חזרתי כאורח. אורח שמחכה לפרוח. וסוגרים את ישרא-. והיו לי כל כך הרבה פוסטים לכתוב. רציתי לכתוב על גני הילדים פה. בתי כלא כמו שאבא שלי קרא להם. ועל העטיפות היפות שלהם. בעטיפות של גני הילדים ישנם ידל ילדים שמשחקים בש בדשאים נרחבים עם עננים בשמיים ופרחים, ומדשאות רחבות ידיים. והעטיפות האלה מצויות על הסורגים המגדרים את כל גני הילדים. רציתי לכתוב על זה. ורציתי לכתוב על ממ מדד הדמוקרטיה שבו 85% מהישראלים מרוצים ו75% מהישראלים חושבים שלצעירים כאן יותר קשה מלמבוגרים, דבר שאומר שרוב הישראלים סדיסטים שרוצים שלילדיהם יהיה יותר קשה מהם, או לכ לחלופין מרקסיסטים שחושבים שככל שיהיה יותר גרוע כך יהיה יותר טוב. רציתי לכתוב על כל אלה ועכשיו לא יהיה לי איפה. כי סוגרים את ישרא-

((((((((((

אבל, פרק ג', לכל דבר טוב יוש יש סוף. וסוגרים את ישרא-. כמובן, שזה לא אומר שישרא זה דבר טוב. כי כן, ראוי להגיד, גם לכל דבר רע יש סוף. כן, מדהים לחשוב על כך, אבל זה נכון. לכל דבר רע גם יש סוף. זה חדשות טובו. ראוי להזכיר זאת. למשל, שלטון נתניהו יסתיים בסופו של דבר. זה חדשות טובות. יש לי עוד חש חדשות טובות, אבל לפניהן אני צריך להזהיר מספוילר אלרט וגם מחוקו של גודוין

__________________

כן, גם דברים רעים נגמרים. למשל, שבו היטב, השואה נגמרה. כן, משהו מדהים להגיד בישראל של 2017. אבל השואה נגמרה. לפני שרוב הסבים והסבתות של הילדים היום נולדו. כן, נגמרה. צריך להזכיר את זה. נגמרה. הרצח השיטתי של יהודים על ידי מדינה ומכונה ממשלתית שביצעה את הרצח הזה, של יהודים, ושל הרבה אחרים, נגמר לפני יותר משישים שנה. ועדיין, לרוב היהודים ורוב הישראלים והמדינה וההוויה שלה, השואה עדיין נוכחת כל יום כל שואה. אבל כל דבר טוב נגמר בסוף. וכל דבר רע. גם השואה. נגמרה. בואו ננסה להתגבר על זה. על השואה. ובייחוד על זה שהיא נגמרה.

**********

הבלוג הזהה הפך פוליטי עם השינם. כי אני חיה פוליטית. אבל הכוח נגמר, כתבתי פחות. והביקור הנוכחי מחליש את הרצון לכתוב עוד יותר. ועכשיו גם לא יהיה לי איפה לכתוב כי סוגרים את ישרא-. הכוח נגמר וגם הכעס על מה שקורה בישראל הפך לעצב. שכן כמו שסוגרים ת את ישרא- עם ריבוי הקולללות שיכול היה להיות פה, כך נראית גם ישראל. אבבל את ישראל לא סוגרים. בעבר חשבתי, וגם כתבתי כאן, שישראל תדרדר לפשיזם. איני בטוח בכך כלל. כן, סביר להניח שטעיתי. ישראל לא תדרדר לפשיזם. סביר להניח שלמשטר אוטוריטטיבי דתי. משהו כמו אירן. דמיינה לעצמכן את בנט כראש ממשלה ומעליו מועצת חכמי העם, שילוב של אלי ישי, דרוקמן, לווינגר, ועוד כמה חכמים, כמו שרלו שכאלה וחיים נבון. כמובן. איך אפשר בלי הרב של קהילת שמשון במודיעין. מתאים הרבה יותר למה שיקרה כאן מאשר פשיזם נקי. שכן, המדינה אמנם חשובה, אבל איך אפשר בלי האלוהים. אלוהים האחד והיחיד. היחיד. טוב, אז טעיתי. זה לא הופך למשהו יותר טוב. כמובן, אבל לכל דבר טוב יש סוף. וגם לדברים רעים. וצריך לזכור שרוב המדינות היום צעירות כמו ישראל, וכשאומרים שמדינת ישראל היא עוד צעירה זה כמובן שקר השוואתי. למשל רוב מדינות אפריקה זהות לישראל בגיל או צעירות ממנה. הודו בת גילה של ישראל. נכון, צפון אמריקה וחלקים מאירופה מבוגרות מישראל, אבל מזרח אירופה ומקומות אחרים צעירים מישראל. אבל ישראל עוד מדינה צעירה, שכבר עברה את גילה של מדינת החשמונאים. אבל בל נשכח את הנבטים. שגם הם מרדו ביוונים באותה התקופה שהמכבים מרדו ביוונים. רק שהם החזיקו מעמד עוד 150 שנה אחרי החשמונאים כמדינה עצמאית. כי לא היה להם אל אחד פסיכי, והם לא היו עסוקים בלהרוס את עצמם מבפנים עם כתות שונות ומשונות. אבל גם זה יעבור (כמו בנק המזרחי, שגם הוא יעבור בסוף, בייחוד אם הוא חושב שצריך עוד סניפי בנק, הו האווילות).

אז טעיתיי. וישרא-בלוג נסגר. 

)))))))))))

ושאלת הסיום תמיד קשה. אייך אמרה המשוררת, כשקשה להם לסגור, הם מושכים את הסופים. ומיכאל זה שם יפה, אז במקום לקרוא לך מהתחלה הם מוסיפים את ה

))))))))))))

לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה

+++++++++++

אז אים נסגור? כמו שהבטחנו זה לזאת ברגע של חולשה.

שבכל זאת, הגיע הזמן, אחרי ארבע עשרה שנה, אולי להסיר את הלוט. כבר כתבתי כאן הרבה על הקשר בין הטקסט לבין הכותב. הייתי מהרדיקלים שערערו על הקשר הזה. השתמשתי במושג כותב שורות אלה, שכן כותב שורות אלה, הדמות שהוא עוטה פה, בשם העט פינחסה, אינו הכותב עצמו, אלא דימוי שלו. וכך גם גלוריה הפי. גם הייתי מהרדיקלים האלה שאכן חושבים, כמו בארת, שהטקסט איינו שייך לכותבו, אלא לקוראו. כמו בחטין אני מאמין שהשפה היא כלי חברתי שמעיד שהיחיד אינו קודם לחברה, שכן השפה היא היוצרת את היחיד. מישהו כתב בנרגי שאנחנו באים לעולם לבד. השקר הניאוליברלי המטופש הזה. אנחנו לא באים לעולם לבד. אנחנו באים עם לפחות עוד בן אדם אחד לידינו (אמנו) ולרוב גם צוות רפואי כזה או אחר שעוזר לאם בזמן הלידה. והחברה קודמת לכל יחיד המתקיים בה. בדומה לכך שהשפה קודמת לכל יחיד המשתמש בה. הוא יודע להשתמש בה. היא יודעת להשתמש בה. ביצירתיות. אבל המסגרת קיימת. אז כתבתי שאין זהות בין הטקסטים המופיעים במקום זה, באתר זה, בדף האינטרנט הזה, שנמצא על השרתים שעומדים להיעלם תוך שלושה עד חמישה ימים, לבין השם שמשויך רוב הזמן למי שכותב את הטקסטים.

ובכל זאת, לאותו קורא קבוע שאינו יודע מי אני. בעצם, לאותה הקוראה הנאמנה שאינה יודעת מי אני. אחרי כל השנים האלה, הגיע הזמן, שלפחות לחמישה ימים, אגלה איך קוראים לי בעולם שאינו ישרא-.

חמישה ימים אינו סיכון גדול מדי באתר שאיש אינו קורא, כל כך סו, שסוגרים אותו מרוב חוסר עניין לציבור. אז חריטת שם על עץ ביער שעומדים לכרות אינה דבר מסוכן.  וכך גם גילוי השם של מי שכתב כל השנים א תהבלוג "חרונולוגיה חסרת חשיבות". ולא, זאת לא טעות כתיב. ולא, לא חשבתי על המילה חרון כשהשתמשתי בחרונולוגיה. רק חשבתי שהמצלול של חר חס חש עובדת יותר טוב אם אכתוב חרונולוגיה בח' ולא בכ', והרי זאת מילה לועזית אז למי איכפת. החרון היה אצל הקוראים בלבד. לא עצלי. אצלי. אצלי נשאר רק עצב. על כך שסוגרים את המפעל. אז בואי נלך הביתה. אינה עומרי. כמו שאמר משורר אחר.

ובכל זאת, לשם ההגינות. והגילוי הנאות. אז השם מאחורי מי שפרסם את הטקסטים האלה, כמו גם את אלה אצל גלוריה האפי (למעט רומן המכתבים שהיא ניהלה עם איזה תמהוני שהתחיל איתה בתחילת 2005, שאפשר לקרוא את חלופת המכתבים בתחילת הבלוג שמספרו 44868) כמו גם האדם שתיאר את מה שקרה לו בכרונולוג (חיי האמיתיים ללא סיפורים). אז יש לו לפחות שני שמות.

עד 2008 השם של כותב שורות אלה היה,

תופים בבקשה,

*******

רגע, רציתי לכתוב עוד משהו. עלל המחשבים. רוב הזמן כתבתי על מחשבים ניידים. ניסיתי להיזכר מה קרה למחשב שכתב את רוב הטקסטים שנכתבו בבלוג הזה. ולא הצלחתי. כלומר, מ-2011 יש לי את אותם המחשבים. שלושה מחשבים, שנקנו עם השנים. ואז ניסיתי להיזכר, מה קרה עם המחשב שהיה לי לפני 2011. הרי רוב עבודתי כאן, וזוהי אינה עבודה קלל, תחביב, וכלל כותבים בכ', נכתבה לפני 2011. אז מה קרה למחשב שהיה לי לפני 2011. עליו גם כתבתי איזה עבודה גדולה אחת או שתיים. אחת. ענקית. איפה הוא? כן, חלק מהטקסטים גם נכתבו מהמחשב אצל הוריי. מעניין, אם הטקסטים עדיין שם. למרות שלדעתי הוא נמחק איזה פעם או פעמיים ומחק חומרים שלי. אבל, המחשב האישי שלי מלפני 2011? אין לי מושג מה קרה לו. אולי נתתי אותו למישהו? אולי הלך בדרך כל הארץ? נמכר? נמחק? הפך לזהב ושאר חלקים? אין לי מושג. לא יודע. והוא היה אחד הדברים החשובים בחיי, וכתב את הדברים החשובים בחיי. ולא, לא את הבלוג הזה. שהיה נחמד, וטוב, ומעניין, ואאוטלט לא רע לרגשות, מחשבות, ועוד הדברים שאנשים חושבים שיש להם במוח, ויש להם רק כשהם מתקשרים עם אחרים. איני יודע היכן הוא. הלך בדרך כל מחשבי הארץ. אני משער. אבל הטכנולוגיה והטכנייקה של הכתיבה העסיקה אותי עם השנים, ולכן רציתי לכתוב גם על המחשבים עליהם כתבתי, ואז הגעתי למסקנה שאיני יודע מה קרה לכל המחשבים שכתבתי עליהם, ובייחוד למחשב המרכזי עליו כתבתי.

))))))))))))))))

ונחזור לתופים.

אז עד 2008 השם של מי שכתב את כל השורות האלה היה אחד. אחרי 2008 השם השתנה ונוסף לו חלק.

אז הנה, זה יהיה אקט סיום הולם, שיחזיק מעמד לאיזה חמישה עד שישה ימים, לפני שהתארים האתרים האלה ייעלמו (אם זה מה שזה אומר שהשרתים ייעלמו, ואני חושב שכן).

עד 2008, גונן הכהן

מ2008 גונן דורי-הכהן.

בימינו אין לך טיסה בה ציפורים עצבניות אינן מתעופפות. מובן שכולי תקווה שאף ציפור עצבנית לא תתעופף לתוך המנוע של המטוס. זאת באמת תהיה ציפור עצבנית. לא, אלה אינן הציפורים העצבניות המדוברות. רוב השחקנים באותן ציפורים עצבניות כלל אינם מעלים בדעתם שציפור עצבנית עלולה להיות מסוכנת מאוד. הסכנה הגדולה ביותר של הציפור העצבנית, בעיני המשחקים, כמו זאת במושב לימיני, היא לערימת קרטונים או קופסאות. כך נראה לפחות, במסך המחשב הדק והנייד שלה.

כן, אכן, האנושות התקדמה. כרגיל. עכשיו אנחנו יכולים להעביר את זמנינו בבטלה טיפשית כמו לירות ציפורים עצבניות על אינספור קרטונים היוצרים צורות יפות כמו למשל ארמון. בשביל זה היה צריך את איינשטיין. בשביל זה היה צריך את אפל, את המסך הדק, את האייפד, ואת כל שאר האיייים למיניהם.

הקרטונים מימיני ממשיכים להתמוטט. ואני חושב, רגע, זה מה שרציתי לכתוב? פעם הייתי כותב דברי טעם במטוסים, אני ושלמה, שמחפש את אלוהיו לאחרונה. עוד אחד מסימני הסוף של ישראל. שלמה מחליף את הדיילת, את הריקוד, את הברושים באלוהים. ובדואט עם אברהם טל. כרגע אני בדואט עם האלוהים של שלמה שימשיך להעיף את הציפורים העצבניות ויפסיק להרקיד את המטוס שלנו, שעסוק בלהיכנס בכל גוש אוויר בדרכו, מקפץ משל היה ציפור עצבנית בדרכה לקרטונים המטים לנפול. טוב, אבל אין זה מטוס לארצות הברית. זהו  מטוס בארצות הברית. אולי לכן ההשראה מתרכזת בעיקר בציפורים עצבניות.

המטוס מנמיך. מתקרב לנחיתה. או אולי מחפש להתכופף מתחת לאותם גושי אוויר בהם הוא עסוק בלהיתקע כל הזמן. הבטן מתהפכת. מזל שהם הפסיקו לתת אוכל במטוסים. אחרת המצב כאן היה רע הרבה יותר. אפילו הדיילים מסתובבים כנכאים במסלול הצר שיש להם ללכת. מוזר, אבל באמריקה הדיילים הרבה יותר זקנים מבארץ. אין להם תאריך תפוגה, ממש כמו לביבי, (שרה הדיילת לשעבר הייתה הקישור ההגיוני בין שני הנושאים האלה). ביבי מלך ישראל. דווקא קליט. האמת, ביב כמו דוד הוא המלים שאפשר לקרוא משני הצדדים והמשמעות נשארת. חבל שיש את הי' השנייה. בגימטריה ביבי זה שתיים פחות מאהבה, כלומר הוא בדיוק מה שאנחנו אוהבים. לא האהבה האמיתית שלנו אלא משהו קרוב. כמעט. אולי לא אהבה. לא, לא אהבה בעצם, יהוה. או, הגיוני באותה מידה. ביבי הוא כמעט אלוהים. רק כמעט. בעצם, יותר טוב מאלוהים. יותר טוב מאהבה. ביבי הוא המלך. אישית, אני מעדיף את זוהר ארגוב.

המהפכה תגיע.

השינוי בדרך.

הנה הקולות שלהם מגיעים. אני שומע. פרסות סוסים. לא סוסי האפוקליפסה. אולי נפסיק להסתכל במסך.

השינוי חייב להגיע. אנחנו על סף מהפכה.

כן. ולפתע הכל נמוג. הכל מתרחק.

אין שום אמונה שמשהו צריך להשתנות. אין שום סימן שיש צורך אמיתי בשינוי. אין סיבה לשנות. אפשר להישאר כמו שהיה.

מי זה הטיפש שחשב ששינוי הכרחי.

מי זה שראה בעיני רוחו שאנחנו אוטוטו על סף המהפכה.

על סמך מה חזינו שהשינוי מתקרב. איפה הזינו סימנים המעידים על שינוי.

אנחנו הולכים במעגלים. מעגלים לא מובילים לשום שינוי. מעגלים מובילים לכך שאני אתרכז בכל מאודי במקלדת ואסתכל על האותיות אותן אני מקליד. זה מצריך ריכוז רב מאוד זה לא מצריך ריכוז כלל. אני לא חייב להסתכל על המקלדת בשביל לההקליד.

למדית הקלדה עיוורת די מזמן. לא שינו מאז את המקלדות. כי לא צריך שינוי. הטענה שמקלדות הן מאוד לא נוחות. סדר האותיות לא בכרח נוח. גם מבנה המקלדת לא מאוד נוח. חייבים מהפכה במבנה המקלדת.

בצרפת יש מקלדת שונה. מישהי אמרה לי פעם.

חייבים שינוי. מהפכה. היא מגיעה. עוד קצלת .עודמאמץ קטן.

אולי זה הכל אשליה בשביל לבלף אותנו. אין צורך אמיתי בשינוי. תמיד יהיו דברים דחופים יותר לעשות.

גם אני כזה.

גם אני רציתי לשנות. גם אצלי השינוי תמידנקבר מתחת לדברים דחופים יותר. שמחיייבים עשייה קודמת.

מה הטעם?

לחשוב שאני בסדר. שהתפקוד שלי טוב. סביר. נסבל. אופטימי.

אולי אני המשקולת.

אולי עדיף בכלל להפסיק עם ההצגה.

פרונט מן.

איש קש.

יס סרט כזה.

מכשפות. מכפשים.

הם מחוללים שינוי. לכן כל כך מפחדים מהם.

כמו שהיא שאלה אותי. בעצם, אם תחזור עוד אלף שנה איך תבחין בין כישוף לבין התקדמות מדעית.

איך תדע להגיד מהו שינוי אמיתי ומהו שינוי מכושף.

שוב האמונה על שינוי.

חייב להגיע.

תהיה מהפכה.

אי אפשר בלעדיהם.

והנה מסתדרים. משהו כזה כתב שלום חנוך.

חיבים לשנות. להיפטר מהריח הרע הזה שהכל אפוף בו. או רק המבטח וחדר העבודה. אולי עשו כאן ריסוס שהוביל לגופות שעכשיו מצחינות.

שינוי. אמרתי כבר. חייבים אותו.

טעם של תרופה.

ריח של מחלה.

סימנים של אי שפיות.

יש כאן את הכל.

כלמה שצריך זה רק עוד מאמץ קטן.

אין לאן. אין לאן.

ואז יהיה שינוי.

או מהפכה.

או שלא יקרה כלום.

כי ככה זה כשרוקדים במעגל. תמיד מגיעים לאותה נקודה.

חוגגים היום את ה(עשרים) ותשעה בספטבמבר.

התשעה בספטמבר שינה את הזמן העולמי מזמן ליניארי לזמן מעגלי.

הזמן המעגלי הוא זמן דתי-מיתי בניגוד לזמן הליניארי שהוא הזמן המדעי-מודרני.

הטרור ניצח. או שאולי היה זה בוש. אין הבדל בין השניים.

הזמן הוא דתי. אין צורך בשינוי. אין טעם במהפכה. בזמן מעגלי, נחזור לנקודת המוצא, שם האל ברא אותנו ושם האל לקח אותנו.

והציטוט? של באך או אולי של בטהובן. או אולי של שפינוזה או אולי של הגל. או האחר שהיה מטורף בסוף ימיו. היו כל כך הרבה כאלה. הם חיכו לשינוי. הם רצו לעשות מהפכה.

בסוף הם נתגלגלו. וגם גלגול הוא מעגלי מטבעו.

גם הטבע מעגלי. או אולי מגעלי. הא, טעויות דפוס והמשמעויות הנוצקות בהן.

צוק. ההיפך משינוי. גם המים שוחקים את הצוק. המים שוחקים הכל. המים משחקים בכל. חוץ מבשינוי. או במהפכה. להם אין קשר למים. להם אין קשר לכלום.

הם אינם. אין בהם צורך. הם לא יגיעו. הקיפאון יישמר. הוא רק ייראה בתנועה. הוא ייראה כאילו הוא זז. מעגל הוא צורה מדהימה. הוא גם קיפאון וגם תנועה בו זמנית. לא לחינם ראו בו הצורה המושלמת. צורה שלא מצריכה שינוי. שתוחמת כל מהפכה. תחימת המהפכה מובילה לסיום המהפכה. לקבירת המהפכה. שלא החלה כלל. כי אי אפשר. הכל כאן שווה. הכל לא משתנה. קפוא. לא זז. זז. רק בלי כיוון. עם כיוון להגיע לנקודת המוצא.

איני יכול לסיים פוסט זה. אני מחכה לשיר הבא.

נסיים בציטוט.

משהו באויר שגורם לילדים להתבגר מהר יותר.

ואם הקטע הזה נקרא לכם מוכר, כתבתי אותו כבר לפני 6 שנים (למעט שינויים קלים שבקלים). לא השתנה הרבה מאז. או אולי כן.

ואם עשרים ותשעה בספטמבר נשמע לכם מוזר, אז במקור זה היה התשעה בספטמבר. וכפי שהעירה קוראת חכמה, במקור, התשעה היה שגוי.

שנה טובה.

דשנו דשנו ואנחנו מחכים

קצנו קצנו ואנחנו מותשים

במטוס היו שני אנשים לפחות שנסעו לבולטימור לראות את המשחק של הרייבנס. לבושים במדים השחורים, המספר חמישים ושניים על אחד מהם, הם היו בדרך למשחק. קינאתי בהם במידה מסוימת. אני לא נשארתי בבולטימור, המשכתי הלאה.

לא בטוח שזהו פוסט על פוטבול, ייתכן שלא. ייתכן שכן. אולי נערבב, או ננער.

ישנן מספר חוויות שמשנות את החיים. ישנן מספר חוויות משונות בחיים. למשל, בשנת 2000 הגעתי לראשונה לארצות הברית. באותה העונה, הפטריוטס היו אנדר דוג כבדים לנצח בסופרבול. היה זה ראשית ימי האינטרנט, ואתרי הימורים הציעו כסף ללא סיכון למהמרים. הימרתי שהפטס ינצחו. תמיד הלכתי עם האנדרדוג, מאז ימי דנבר ברונקוס זה אפילו עבד לא רע. הפטס ניצחו, ואני הרווחי כסף, וקבוצה שיכולתי לאהוד, אפילו כשהיא מנצחת. מאז, הפטס לא מפסיקים לנצח.

הניצחון של הפטס אז היה משמעותי למדי. בארוחת הערב הראשונה שלי נשאלתי אם יש עוד משהו שמושך אותי לאזור בו אנחנו נמצאים, חוץ מהעבודה. השואלת הבהירה שהיא הגיעה לאזור רק בגלל העבודה. היא הגיעה מפלורידה, אז גם לה קצת קר, אבל היא לא מצאה מקום עבודה טוב יותר. לא כי לא חיפשה, אלא כי מקום העבודה אליו הצעתי עצמי כה טוב. כבר חמש עשרה שנה קר לה, אבל טוב לה במקום העבודה. נחמד שמקום עבודה מנסה למכור את עצמו, והיחס אינו רק שאתה צריך למכור את עצמך כעובד. עניתי שכן, אני אוהד הקבוצה המקומית. היא שאלה אם אני חובב פוטבול. הבהרתי שבהחלט כן. בהחלט. כן. ימי ראשון, מוקדשים לפוטבול. היא אמרה שגם בעלה. כמובן, שכדי להגן על עצמי אמרתי שאני רואה פוטבול תוך קריאת ספרות מקצועית קלה. היא אמרה שבעלה רואה פוטבול תוך התכסות בשמיכה. לא הזיק לי הפוטבול, בכלל לא. גם אהדת הפטס עזרה.

אמנם המתווך קצת איכזב אותי. הוא נרדם לפני משחקם של הפטס. הפטס שחטו את הניו יורק ג'טס. ראיתי את המשחק בזמן אמת.

וזאת הנקודה האמיתית. הגענו. בעצם, נקדים לכך עוד חוויה משנה פרספקטיבה. כשהגעתי לארצות הברית לראשונה אחד הדברים המוזרים ביותר היה לראות את הסופרבול בשלוש אחר הצהרים. לקחתי עצמי לפאב השכונתי ונהניתי מחצי חינם על כל המשקאות והמתאבנים, בשלוש אחר הצהריים. איפה זה ואיפה הימים בישראל, כשהיה צריך להישאר כל הלילה לראות את הסופרבול. אני זוכר את השנה הראשונה בה הברונקוס לקחו את האליפות. חזרתי הביתה בחמש וחצי לפנות בוקר וישבתי וכתבתי מכתב נרגש, במדפסת סיכות, כשעוד לא היה אינטרנט, פחות או יותר, לחבריי בניכר, כשאני רואה את הזריחה עולה מעל השטחים הכבושים, ממרפסת ביתי. ההתרגשות החזיקה אותי ער עד עשר בבוקר, זמן השיעור הראשון שלי באותה התקופה. ופתאום לראות את הסופרבול בשלוש אחר הצהריים, מה עושים אחרי שהוא נגמר בשבע בערב? הולכים לראות את ג'ימי קימל לייב, בתכנית הראשונה שלו, מארח את וורן סאפ, אחרי שלקח אליפות עם הבאקנירס וג'ון גרודן השנוא, שלקח אליפות רק בגלל טוני דנג'י. חיכינו שעות לתכנית, והיא התחילה באיחור היסטרי, בקור, עם קולדפליי מנגנים. הם היו אז בשיאם. להקה בריטית איכותית.

אבל הזמן הנכון לראות פוטבול הוא זמן השעון המזרחי. כי אחרת קצת מוזר לראות את הסנדיי נייט בשלוש לפנות בוקר שעון ישראל. האמת, זה מוזר כמעט באותה מידה לראות אותו בחמש אחר הצהריים. זה ערב זה? זה המנדיי נייט? שלאחריו רואים את בקט? אחרי הסנדיי נייט אפשר לראות את מיאמי וייס. או CSI או איך שלא קוראים לזבל הזה.

הזמן הנכון והמקום הנכון. יכול להיות, הרי הכל בחיים שאלה של עיתוי. כמו שאומרת המפית של חברת התעופה, אתה אף פעם לא יכול לדעת לאן החיים ייקחו אותך. ההמשך קצת פחות רלבנטי לנו. הם עפים בכל רחבי היבשת. למעט צפון מרכז ארצות הברית, שם כנראה אין כלום.

המקום הנכון והזמן הנכון למשחקי הערב של הפוטבול הוא החוף המזרחי. שם הם באמת בערב. בצפיית שיא. ייתכן שהחוף המזרחי יהיה המקום להיות בו. שאלה של עיתוי והתאמה. היתרון בחוף המזרחי שלא משנה מה התכניות שלך ליום, בערב תהיה בבית לראות את משחקי המנדיי נייט. ואכן, טיסה ארוכה ואחרי פגישה מקצועית ביום ראשון וארוחת ערב, תודה לאל שאוכלים כאן בשש בערב ארוחת ערב, הגעתי לראות את הרייבנס, של אותם האנשים מהמטוס, מפסידים.

אחרי יום שני מתיש וקשה, שהיה הרבה פחות מתיש והרבה פחות קשה ממה שהוא היה אמור להיות, שהיו בו חלקים מהנים, מלמדים, ולא רק לי (וזוהי אולי המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לקבל בנסיבות המסוימות האלה, אם כי במחשבה עשירית לא לימדתי את הדבר שיש ללמדו, אבל לימדתי שיש פרספקטיבות שגם אנשים חכמים לא מסוגלים לחשוב עליהם, ושיש חשיבות ליושרה, כנות, ומחסור גמור בהכנה מדוקדקת לאירועים חברתיים מקצועיים שכולם מתכוננים אליו בדקדקנות, ואני, זר שכמותי, עושה את המעשה הישראלי ומגיע ואומר אמת מוזרה שלפעמים לומדים ממנה, לפעמים היא גסה מדי, לעתים היא מקרבת, לעתים היא מרחיקה, לעתים היא נשמעת אמינה, ולעתים היא נשמעת מוזמנת. כן, אלה הן המידות הטובות, בני, אוף, שכחתי איך קוראים לבן של פולוניוס בהמלט (לארטס), משהו עם האות הא, אלה המידות הטובות לאדם המנסה למכור עצמו בחברת בני אדם. אה, כן, ייתכן שמטוסים הם המקומות האחרונים בעולם בהם אין אפשרות להתחבר לאינטרנט. ולא, אפריקה אינה חלק מהעולם. אפריקה היא היבשת אליה נברח כשהאקלים בשאר העולם יהיה בלתי נסבל. איפה המשפט הזה התחיל?) חזרתי לי בביטחה למלון. אחרי ארוחת ערב שנייה תוך יומיים עם אנשים שאני צריך להרשים בלי להרשים, להוכיח בקיאות תוך יכולת שיחה, להראות שאוכל להיות שווה בין שווים, וגם זנב לאריות, עד שיגיע אריה חדש ממני, אחרי עשרים וארבע שעות שמרכזן היה להרשים אנשים ולראות את הרייבנס מפסידים לסטילרס, חזרתי למלון בדיוק בזמן לראות את הפטס קורעים לג'טס את הצורה.

ולמחרת המתווך אמר לי שהוא נרדם לפני המשחק. אמרתי לו שאכן, המחצית השנייה הייתה מרדימה, למי שאוהב משחקים מותחים. בארוחת הערב שלפני כן סיפר לי אחד המארחים שבנו מפונק. כל קבוצות האזור מנצחות וזוכות באליפויות, וכך, מגיל אפס בנו רגיל לאהוד קבוצות מנצחות, בעוד ישנם אנשים בני חמישים שקבוצותיהם מעולם לא ניצחו בכלום. הנהנתי בהבנה, ולא סיפרתי שאני אוהד פילדלפיה.

אחרי שהפטס קרעו לג'טס את הצורה, לא נפגשתי עם ההד פונצו, או איך שאומרים את הביטוי הזה. הבוס הגדול. נתקע בשדה התעופה. דווקא יצא לטובה. נפגשתי עם הסגנית. ועוד פגישה מקצועית עם מישהו ששמחה לשמוע שיש לי זמן להיפגש איתה, ואז עוד ארוחת צהריים מקצועית ומעניינת, בה הראיתי שאני אדם מורכב שמתחבט בבעיות קשות.

עשיתי זאת כמובן כדי להסתיר את ההתלבטויות האמיתיות בהן אני  מתייסר. אולי המערכת תפתור לי אותן. אולי עוד שבועיים אצטרך להחליט. החלטות קשות. החלטות שאין בהן החלטה שלמה. הדילמות שהמלט לא התמודד איתן מעולם. אין מה להגיד, הטרגדיות היווניות לימדוני יותר. למרות שגם בהן כולם מתים. שתי ברירות, שתיהן לא מושלמות, שתיהן ישאירו נפגעים עצמיים או קרובים מאוד. שתי ברירות שמציבות דילמה שקיוויתי שלא אגיע אליה. שאולי עדיין לא אגיע אליה. ואולי אצטרך לבחור באותו פתרון, שרק לפני שבועיים אמרתי למישהו שניכר שהוא החליט. והוא היה אדיב מספיק בשביל לא להטיח בפרצופי שגם אני אבחר כמוהו בבוא הזמן. וייתכן שזמן זה יבוא בקרוב. כי לראות פוטבול בשעה הנכונה, במקום הנכון, עלולה להיות בחירה כואבת, אבל התאמות שכאלה, שאיש לא תכננן, ואיש לא דמיינן, ודאי לא אני, הן התאמות שלא מתרחשות לעתים מזומנות. הכוכבים צריכים להתאים בצורה מאוד מיוחדת. דומה לצורה שבה הם היו כשבריידי הגיע לניו אינגלנד, כשאני הגעתי להמר על הפטס כנגד כל הסיכויים שינצחו את הרמס, בשבת בבוקר לפני הסופרבול של שנת 2001, ולראות שהרווחתי עשרה דולר, קבוצה מנצחת, וסיבה נוספת להיראות שייך למקום שנראה כאילו הוא המקום אליו נועדתי להשתייך. לו לא הייתי מי שאני.

אולי זה חוזר לנקודה הראשונית. שמעולם לא הצלחתי להשתייך עד הסוף, כי תמיד היה משהו אחד קטן חורק, צורם, שונה, בתפיסה, במקום, באופי ובי. סביר שכך זה יימשך, ורק הנסיבות ישתנו. הכל ייראה נכון, הפוטבול בשעה הנכונה, האנשים בסביבה הנכונה, המיקום הנכון, ורק אשאר עם הדילמה, שבצידה טעם מר. שוקולד מריר, הוא ממכר בגלל שאינו רק מתוק.

פורטיס וסחרוף שרים על העולם האמיתי. פורטיסחרוף שרים לך לך, כי המקום הזה סוגר אותך. פורטיסחרוף שרים ברנדום. ואני מלהג ברנדום. והגיע הזמן לסיים.

השבוע הפטס קרעו לג'טס את הצורה במשחק חד צדדי שהבהיר מי כאן השושלת, ומי כאן המזויפת. שהבהיר שאוהדי פוטבול אמיתיים ירוו נחת בניו אינגלנד. שניצחו העונה את הסטילרס, הקולטס, הצ'רג'רס, הג'טס, וימישכו לנצח את הברס ואת שאר המשחקים שלהם עד לסיום העונה, אלא אם כן יתנו לבריידי לנוח.

פורטיסחרוף צועקים באוזן שוב, וזה סימן בדוק לסיים. כן, זה היה מבזק חדשות מהירח או מהמקום הכי קרוב אליו על כדור הארץ, המטוס. עכשיו הם רוצים סולם לכוכבים. דשנו דשנו, אנחנו מחכים, קצנו קצנו, אנחנו מותשים?

מי זה האנחנו? הדרך הבטוחה למכור את עצמי, אולי.