חרונולוגיה חסרת חשיבות

את הפוסט הראשון אני קורא מדי פעם. את הפוסט האחרון, הזה, לא אקרא. כלומר, אשתמש בז'אנר שהשתמשתי בוב בעבר וקראתי לו תרגילים בקריאה חו סליחה בכתיבה חופשית. כלומר, בלי תיקונים, בלי מחיקות, כמו זה, שזה, בלי הרצה שנייה. כי מה שיוצא, אני מרוצה, כמו שמלמדים בותי היום בגני הילדים. אני לומד הרבה מגני הילדים.

יותךר  משבעים אלף איש קרו את הבלוג הזה. קרוא את הבלוג הזזה. לא מצלח. קראו את הבלוג הזה.

אז כדאי לסכם.

הוא התחיל כבלוג אישי למדיי, אבל השתנה אחרי חודש וחצי. ואז גם הצטרפו לו האחים והאחיות שלו. הבלוגים האחרים שלי. שמספרים שלהם הם 36662 ו38337 שאני עדיין חושב שהוא הבלוג היצירתי ביותר שנכתב כאן. יומן אישי שמתאר מה שעי שעשיתי במשהו כמו עשר שנים. מדי יום ביומו, א עם ציונים לכל אירוע, ודיווח של כל אירוע ראוי לציון. ראוי לציון היה הבלוג הזה. נגמר לי הכוח אליו בשלב מסוים.

ה אז כאן התחיל כשמ כמשהו אישי והפך להיות ציבורי וחברתי יויתר ויותר ככל שהזמן חלף. והזמן חלף. סוף פרק א'.

0000000000

סוגרים את ישרא-בלוג. כמעט בזמן שאני עוזב. כמו שכתבתי כמה פוסטים אחורה, הרי אני לא עוזב. עזבתי. די מזמן. ועכשיו חזרתי כאורח. אורח שמחכה לפרוח. וסוגרים את ישרא-. והיו לי כל כך הרבה פוסטים לכתוב. רציתי לכתוב על גני הילדים פה. בתי כלא כמו שאבא שלי קרא להם. ועל העטיפות היפות שלהם. בעטיפות של גני הילדים ישנם ידל ילדים שמשחקים בש בדשאים נרחבים עם עננים בשמיים ופרחים, ומדשאות רחבות ידיים. והעטיפות האלה מצויות על הסורגים המגדרים את כל גני הילדים. רציתי לכתוב על זה. ורציתי לכתוב על ממ מדד הדמוקרטיה שבו 85% מהישראלים מרוצים ו75% מהישראלים חושבים שלצעירים כאן יותר קשה מלמבוגרים, דבר שאומר שרוב הישראלים סדיסטים שרוצים שלילדיהם יהיה יותר קשה מהם, או לכ לחלופין מרקסיסטים שחושבים שככל שיהיה יותר גרוע כך יהיה יותר טוב. רציתי לכתוב על כל אלה ועכשיו לא יהיה לי איפה. כי סוגרים את ישרא-

((((((((((

אבל, פרק ג', לכל דבר טוב יוש יש סוף. וסוגרים את ישרא-. כמובן, שזה לא אומר שישרא זה דבר טוב. כי כן, ראוי להגיד, גם לכל דבר רע יש סוף. כן, מדהים לחשוב על כך, אבל זה נכון. לכל דבר רע גם יש סוף. זה חדשות טובו. ראוי להזכיר זאת. למשל, שלטון נתניהו יסתיים בסופו של דבר. זה חדשות טובות. יש לי עוד חש חדשות טובות, אבל לפניהן אני צריך להזהיר מספוילר אלרט וגם מחוקו של גודוין

__________________

כן, גם דברים רעים נגמרים. למשל, שבו היטב, השואה נגמרה. כן, משהו מדהים להגיד בישראל של 2017. אבל השואה נגמרה. לפני שרוב הסבים והסבתות של הילדים היום נולדו. כן, נגמרה. צריך להזכיר את זה. נגמרה. הרצח השיטתי של יהודים על ידי מדינה ומכונה ממשלתית שביצעה את הרצח הזה, של יהודים, ושל הרבה אחרים, נגמר לפני יותר משישים שנה. ועדיין, לרוב היהודים ורוב הישראלים והמדינה וההוויה שלה, השואה עדיין נוכחת כל יום כל שואה. אבל כל דבר טוב נגמר בסוף. וכל דבר רע. גם השואה. נגמרה. בואו ננסה להתגבר על זה. על השואה. ובייחוד על זה שהיא נגמרה.

**********

הבלוג הזהה הפך פוליטי עם השינם. כי אני חיה פוליטית. אבל הכוח נגמר, כתבתי פחות. והביקור הנוכחי מחליש את הרצון לכתוב עוד יותר. ועכשיו גם לא יהיה לי איפה לכתוב כי סוגרים את ישרא-. הכוח נגמר וגם הכעס על מה שקורה בישראל הפך לעצב. שכן כמו שסוגרים ת את ישרא- עם ריבוי הקולללות שיכול היה להיות פה, כך נראית גם ישראל. אבבל את ישראל לא סוגרים. בעבר חשבתי, וגם כתבתי כאן, שישראל תדרדר לפשיזם. איני בטוח בכך כלל. כן, סביר להניח שטעיתי. ישראל לא תדרדר לפשיזם. סביר להניח שלמשטר אוטוריטטיבי דתי. משהו כמו אירן. דמיינה לעצמכן את בנט כראש ממשלה ומעליו מועצת חכמי העם, שילוב של אלי ישי, דרוקמן, לווינגר, ועוד כמה חכמים, כמו שרלו שכאלה וחיים נבון. כמובן. איך אפשר בלי הרב של קהילת שמשון במודיעין. מתאים הרבה יותר למה שיקרה כאן מאשר פשיזם נקי. שכן, המדינה אמנם חשובה, אבל איך אפשר בלי האלוהים. אלוהים האחד והיחיד. היחיד. טוב, אז טעיתי. זה לא הופך למשהו יותר טוב. כמובן, אבל לכל דבר טוב יש סוף. וגם לדברים רעים. וצריך לזכור שרוב המדינות היום צעירות כמו ישראל, וכשאומרים שמדינת ישראל היא עוד צעירה זה כמובן שקר השוואתי. למשל רוב מדינות אפריקה זהות לישראל בגיל או צעירות ממנה. הודו בת גילה של ישראל. נכון, צפון אמריקה וחלקים מאירופה מבוגרות מישראל, אבל מזרח אירופה ומקומות אחרים צעירים מישראל. אבל ישראל עוד מדינה צעירה, שכבר עברה את גילה של מדינת החשמונאים. אבל בל נשכח את הנבטים. שגם הם מרדו ביוונים באותה התקופה שהמכבים מרדו ביוונים. רק שהם החזיקו מעמד עוד 150 שנה אחרי החשמונאים כמדינה עצמאית. כי לא היה להם אל אחד פסיכי, והם לא היו עסוקים בלהרוס את עצמם מבפנים עם כתות שונות ומשונות. אבל גם זה יעבור (כמו בנק המזרחי, שגם הוא יעבור בסוף, בייחוד אם הוא חושב שצריך עוד סניפי בנק, הו האווילות).

אז טעיתיי. וישרא-בלוג נסגר. 

)))))))))))

ושאלת הסיום תמיד קשה. אייך אמרה המשוררת, כשקשה להם לסגור, הם מושכים את הסופים. ומיכאל זה שם יפה, אז במקום לקרוא לך מהתחלה הם מוסיפים את ה

))))))))))))

לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה

+++++++++++

אז אים נסגור? כמו שהבטחנו זה לזאת ברגע של חולשה.

שבכל זאת, הגיע הזמן, אחרי ארבע עשרה שנה, אולי להסיר את הלוט. כבר כתבתי כאן הרבה על הקשר בין הטקסט לבין הכותב. הייתי מהרדיקלים שערערו על הקשר הזה. השתמשתי במושג כותב שורות אלה, שכן כותב שורות אלה, הדמות שהוא עוטה פה, בשם העט פינחסה, אינו הכותב עצמו, אלא דימוי שלו. וכך גם גלוריה הפי. גם הייתי מהרדיקלים האלה שאכן חושבים, כמו בארת, שהטקסט איינו שייך לכותבו, אלא לקוראו. כמו בחטין אני מאמין שהשפה היא כלי חברתי שמעיד שהיחיד אינו קודם לחברה, שכן השפה היא היוצרת את היחיד. מישהו כתב בנרגי שאנחנו באים לעולם לבד. השקר הניאוליברלי המטופש הזה. אנחנו לא באים לעולם לבד. אנחנו באים עם לפחות עוד בן אדם אחד לידינו (אמנו) ולרוב גם צוות רפואי כזה או אחר שעוזר לאם בזמן הלידה. והחברה קודמת לכל יחיד המתקיים בה. בדומה לכך שהשפה קודמת לכל יחיד המשתמש בה. הוא יודע להשתמש בה. היא יודעת להשתמש בה. ביצירתיות. אבל המסגרת קיימת. אז כתבתי שאין זהות בין הטקסטים המופיעים במקום זה, באתר זה, בדף האינטרנט הזה, שנמצא על השרתים שעומדים להיעלם תוך שלושה עד חמישה ימים, לבין השם שמשויך רוב הזמן למי שכותב את הטקסטים.

ובכל זאת, לאותו קורא קבוע שאינו יודע מי אני. בעצם, לאותה הקוראה הנאמנה שאינה יודעת מי אני. אחרי כל השנים האלה, הגיע הזמן, שלפחות לחמישה ימים, אגלה איך קוראים לי בעולם שאינו ישרא-.

חמישה ימים אינו סיכון גדול מדי באתר שאיש אינו קורא, כל כך סו, שסוגרים אותו מרוב חוסר עניין לציבור. אז חריטת שם על עץ ביער שעומדים לכרות אינה דבר מסוכן.  וכך גם גילוי השם של מי שכתב כל השנים א תהבלוג "חרונולוגיה חסרת חשיבות". ולא, זאת לא טעות כתיב. ולא, לא חשבתי על המילה חרון כשהשתמשתי בחרונולוגיה. רק חשבתי שהמצלול של חר חס חש עובדת יותר טוב אם אכתוב חרונולוגיה בח' ולא בכ', והרי זאת מילה לועזית אז למי איכפת. החרון היה אצל הקוראים בלבד. לא עצלי. אצלי. אצלי נשאר רק עצב. על כך שסוגרים את המפעל. אז בואי נלך הביתה. אינה עומרי. כמו שאמר משורר אחר.

ובכל זאת, לשם ההגינות. והגילוי הנאות. אז השם מאחורי מי שפרסם את הטקסטים האלה, כמו גם את אלה אצל גלוריה האפי (למעט רומן המכתבים שהיא ניהלה עם איזה תמהוני שהתחיל איתה בתחילת 2005, שאפשר לקרוא את חלופת המכתבים בתחילת הבלוג שמספרו 44868) כמו גם האדם שתיאר את מה שקרה לו בכרונולוג (חיי האמיתיים ללא סיפורים). אז יש לו לפחות שני שמות.

עד 2008 השם של כותב שורות אלה היה,

תופים בבקשה,

*******

רגע, רציתי לכתוב עוד משהו. עלל המחשבים. רוב הזמן כתבתי על מחשבים ניידים. ניסיתי להיזכר מה קרה למחשב שכתב את רוב הטקסטים שנכתבו בבלוג הזה. ולא הצלחתי. כלומר, מ-2011 יש לי את אותם המחשבים. שלושה מחשבים, שנקנו עם השנים. ואז ניסיתי להיזכר, מה קרה עם המחשב שהיה לי לפני 2011. הרי רוב עבודתי כאן, וזוהי אינה עבודה קלל, תחביב, וכלל כותבים בכ', נכתבה לפני 2011. אז מה קרה למחשב שהיה לי לפני 2011. עליו גם כתבתי איזה עבודה גדולה אחת או שתיים. אחת. ענקית. איפה הוא? כן, חלק מהטקסטים גם נכתבו מהמחשב אצל הוריי. מעניין, אם הטקסטים עדיין שם. למרות שלדעתי הוא נמחק איזה פעם או פעמיים ומחק חומרים שלי. אבל, המחשב האישי שלי מלפני 2011? אין לי מושג מה קרה לו. אולי נתתי אותו למישהו? אולי הלך בדרך כל הארץ? נמכר? נמחק? הפך לזהב ושאר חלקים? אין לי מושג. לא יודע. והוא היה אחד הדברים החשובים בחיי, וכתב את הדברים החשובים בחיי. ולא, לא את הבלוג הזה. שהיה נחמד, וטוב, ומעניין, ואאוטלט לא רע לרגשות, מחשבות, ועוד הדברים שאנשים חושבים שיש להם במוח, ויש להם רק כשהם מתקשרים עם אחרים. איני יודע היכן הוא. הלך בדרך כל מחשבי הארץ. אני משער. אבל הטכנולוגיה והטכנייקה של הכתיבה העסיקה אותי עם השנים, ולכן רציתי לכתוב גם על המחשבים עליהם כתבתי, ואז הגעתי למסקנה שאיני יודע מה קרה לכל המחשבים שכתבתי עליהם, ובייחוד למחשב המרכזי עליו כתבתי.

))))))))))))))))

ונחזור לתופים.

אז עד 2008 השם של מי שכתב את כל השורות האלה היה אחד. אחרי 2008 השם השתנה ונוסף לו חלק.

אז הנה, זה יהיה אקט סיום הולם, שיחזיק מעמד לאיזה חמישה עד שישה ימים, לפני שהתארים האתרים האלה ייעלמו (אם זה מה שזה אומר שהשרתים ייעלמו, ואני חושב שכן).

עד 2008, גונן הכהן

מ2008 גונן דורי-הכהן.

כה כתב אורי אליצור על לקחי השואה:

"ועוד התגלה שמבנים יציבים וחזקים ובעלי כושר עמידה, כמו הצבא הצרפתי או המדינה הפולנית, עלולים להתמוטט בבת אחת כמו בלון שהאוויר יצא ממנו."

נוצר מצב מוזר, בו קטע שכתבתי לפני עשר שנים זוכה להכרה בימים אלה ממש בישרא-בלוג.

כך, הקטע הפותח את הבלוג הזה הפך לקטע המדגים את היצירתיות באתר כולו, והגיע לעמוד הפתיחה של ישרא- כסימן ליצירתיות. למרות שהוא נכתב לפני עשר שנים. ולמרות שפרסמתי אותו בשנית, כגחמה לרגל חגיגות העשור לבלוגים שלי. 

תאמרנה, יצירתיות היא מידה חסרת זמן. תאמרנה, וכי יש מחמאה גדולה יותר לכותב? שאחרי עשר שנים, עדיין קטע שכתב נתפש כיצירתי עד כדי כך שיגיע לעמוד הראשי של האתר. אין מחמאה גדולה יותר. 

אני יודע כמה אנשים נכנסים לבלוג כיום כדי לראות את הקטע היצירתי. כעשרים ביום. לפני עשר שנים, רק בעלי פרו ראו כמה כניסות יש להם, וכך, חוץ משש התגובות שהיו לפוסט הזה בעת פרסומו הראשוני, בעצם שלוש כי שלוש היו שלי, אינו יודע כמה אנשים קראו אותו אז. כמה חשבו שהוא יצירתי - היו כמה כאלה, עובדה הן הגיבו (הבלוגים של רובן נעלמו בעשור האחרון, כמו רוב הבלוגים שהיו אז, למעט הבלוג הזה). 

היצירתיות של הפוסט הראשון שלי, כבודה במקומה מונח. אבל, הפרסום המאוחר קצת מוזר בעיניי. מוזר? נלעג. מגוחך. הרי הפוסט הזה היה כאן כל הזמן.

ובעצם, היצירתיות בפוסט הזה אינה יצירתית עד כדי כך. קחו קמצוץ של מודעות עצמית, קמצוץ של סתירה פנימית, מספר קולות במעין דיאלוג, קצת דכדוך, קצת רומנטיקה, ומה קיבלתן? ובכן, את ישרא- פחות או יותר. לחלופין, מה שבישרא- נתפס כיצירתי. את הפוסט הראשון בבלוג הזה.

כן, הפרסום המאוחר שהפוסט הראשון שכתבתי כאן זוכה לו כעת, עדנה מאוחרת, קצת נלעג בעיניי, ומעיד יותר מהכל על הכישלון שלי כאן ועל המחסור החמור ביצירתיות שיש כאן, בישרא-, ובכלל.

יש לכותב שורות אלה בלוג יצירתי. הוא אינו כאן. הכרונולוג הוא הבלוג היצירתי ביותר. של כותב שורות אלה. לדעתי, בכלל. הוא יוצא נגד כל אותן מוסכמות שהפכו לשגרה. והרי היצירתיות אינה לקחת את כל הדברים הבנאליים, לערבב אותם, ולקבל משהו שכולם יזהו, ויגידו, ש"אוה, זה יצירתי" בלי שיהיה שם שום חידוש. כמו הפוסט הראשון כאן, שזוכה עכשיו, אחרי עשור, לעדנה מחודשת.

לא, יצירתיות היא לצאת כנגד המוסכמות המקובלות. להציע אלטרנטיבה לקיים, להציע משהו שונה, קשה לעיכול, מוזר, בלתי מובן, שחותר נגד כל מה שהרגיל מציע. והכרונולוג הוא זה שעושה את כל זה, בניגוד לבלוג הזה, ולפוסט הראשון שלו, שזוכה עכשיו לעדנה מחודשת. הכרונולוג מפשיט את החיים מהסיפוריות המולבשת עליהם על ידי כולנו, יש שיטענו האנושות, יש שיטענו התקופה הנוכחית. שכן, החיים אינם סיפור (בניגוד למה שהוגים שונים ובעיקר משונים נוטים להגג, ובניגוד למה שכותבי בלוגים רבים כל כך אוהבים לעשות. לצערי, גם על זה כתבתי כבר לפני עשר שנים.). הכרונולוג מפשיט את החיים מההופעתיות (מופעיות {?}, איך לעזאזל מתרגמים פרפורמטיביות לעברית?) המUוSה (מעושה/מאוסה) המולבשת על החיים, ללא קשר למה שקורה בחיים. לא, העולם אינו במה, אנחנו לא שחקנים. אנחנו אנשים שחיים את החיים שלהם.

הכרונולוג אין בו קמצוץ של רומנטיקה, לא דכדוך, לא מודעות עצמית, אין בו סתירה פנימית, לא קולות, לא דיאלוג, שום התחשבות בקוראים. שום ניסיון ליצור דיאלוג. הוא בועט בכל מה שהזירה הזאת מציעה. הוא סידרה של אירועים, משפטים בעברית שמתארים כל אחד דבר אחד. רק מי שקורא בו לאורך שנים יכול אולי למצוא איזשהי עלילה מקרטעת. אולי אפילו התפתחות. אבל איזה בן אנוש מסוגל להזיק לעצמו תקופה ארוכה כל כך, ולקרוא משהו בלתי קריא (ישנו אחד או שניים, דווקא).

הכרונולוג גם נתן לכותב שורות אלה כמה הנאות קטנות. איזה קורא קבוע אחד. פעם אפילו הפכו את חייו של כותב שורות אלה לקריקטורה. כמה אנשים, חוץ מפוליטיקאים, זכו לראות את חייהם מוצגים בצורה דו-ממדית, גרפית, ויזואלית? אז כותב שורות אלה זכה לזה פעם, בזכות הכרונולוג, שכן להפוך חיים שטוחים כל כך כפי שמוצגים בכרונולוג לדו-מימד גרפי הרבה יותר מעניין מלהפוך את הבנאליה השורה כאן תדיר. אז הפכו אותי לקריקטורה בזכות הכרונולוג. זוהי יצירתיות.

אבל לטעון שהפוסט הראשון שכתבתי כאן, שזוכה עכשיו לעדנה מחודשת, עשר שנים אחרי שהוא פורסם לראשונה, כשהוא מפורסם בשנית בגלל גחמה של כותב שורות אלה, יש שיאמרו שיגעון גדלות של כותב שורות אלה שחוגג לעצמו עשור, הוא יצירתי, זה מוזר. לחלופין, יש שתאמרנה, הרוב אינו טועה, ואדרבא ואדרבא, אם רבים חושבים שהוא יצירתי, אז אחרי רבים להטות, וכנראה שהוא יצירתי. יצירתיות מהזן הבנאלי במיוחד. אבל גם זוהי יצירתיות. ואולי זוהי היצירתיות שרובינו מחפשים, יצירתיות בנאלית שמחדשת בצירופים שהיא עושה, תוך שמירה על הסדר הקיים. שכן, אלוהים ישמור (או כל דבר אחר שאתן מאמינות בו), לערער על הסדר הקיים, רק לא זה. וודאי שאיננו רוצים יצירתיות שכזאת. הרי לא נוכל לעכל אותה. אז הבו לנו יצירתיות קלה לעיכול, ותפסיק לבלבל לנו במוח על יצירתיות חתרנית. לא באנו לשנות את העולם, ויצירתיות ודאי שאינה אמורה לשנות את העולם. היא רק אמורה לגרום לנו להרגיש נעים. כמו ישרא-. כמו הבלוגים. כמו המציאות הישראלית.

הספירה לאחור החלה. החלה. 

עוד ארבעה ימים, ויש שיאמרו שלושה.

עד מתי מרץ 2004? מה? מה ענין מרץ 2004? 

לפני עשור, עשור שנים החל הבלוג הזה להיכתב. 

מחריד עד כמה זה היה מזמן. עשר שנים. ישנם אנשים שכותבים היום בלוג שלא נולדו אז (אני תמיד תמה, אין גיל מינימום לכתיבת בלוגים? כבר כתבתי על זה פוסט, לפני כמה שנים). תחשבו, בנות ה-12 שפתחו בלוג כשאני פתחתי אותו הן היום בגירות (מתוסבכות, סביר להניח, כי בכל זאת, מי פותחת בלוג בגיל 12, ועוד ב-2004?). אם הייתי בן 17 כשפתחתי את הבלוג, הרי היום הייתי בן 27!

כן, בתשעה עשר במרץ 2004 נפל דבר בבלוגוספירה. בעצם, לא נפל כלום. אם עץ נופל ביער, ואיש לא רואה, האם נפל? אם בלוג נפתח בבלוגוספירה, כלום לא קורה. זאת הייתה אחת הנקודות הראשונות שלי כאן.

ואיך נחגוג עשור?

אפשר לתאר את כל ההישגים של בלוג זה, ושאר הבלוגים שלי. וישנם מעט מאוד כאלה (כמו של שאר הבלוגים בעולם!).

אפשר לפרסם מחדש את הפוסט הראשון. זה משהו קל שסביר שאעשה.

אפשר להסביר שוב על הבלוגים שכותב שורות אלה מפרסם. ישנם לא מעט כאלה. אפילו חידשתי את אחד מהם אתמול. כלומר, פרסמתי פוסט בבלוג שכבר שנים לא כתבתי בו. יצא לא רע. לא, לא בבלוג שמעריץ את מוזטל (זצל), סבסטיאן (היד) ויאיר (נירו יאיר) לפיד (שנפתח שנים לפני שהפך לשר אוצר, תמיד הקדמתי את זמני!).

מה עוד?

אפשר לתאר את כל הבלוגים שהמערכת סגרה לי: היומנים של קפקא, והדיסקרימינציה הרנדומלית.

אפשר לתאר את כל השינויים שחלפו בעשור הזה.

שרון מת. אריק מת. איינשטן מת. מייקל ג'קסון. צדקתן, מת. כל כך הרבה מתים, ורק הבלוג שלי ממשיך להתקיים. איך אמר קונראד? (לא זה מנקמה, ריבנג') הזוועה!!!

אפשר לעשות הפוך, להסביר את כל מה שלא השתנה בעשור הנוכחי: הים אותו ים, הערבים אותם ערבים, ורק שמיר הפך לנתניהו (אופס, התבלבל לי 1984 עם 2004, בעצם, גם הנתניהו אותו הנתניהו). בעצם, יש גם שמיר אחד. והרבה מאוד שית. ומידת הנעל של כש"א. מידע שהיה תמיד מרכזי בקיומו של בלוג זה.

ורק הבוש התחלף באובמה. טוב, וקרו עוד כמה דברים בחיים של כותב שורות אלה. על רובם אפשר לקרוא בכרונולוג שלו. כאן, החיים האישיים של כותב שורות אלה מעולם לא היו מעניינים איש (חוץ מבחודש הראשון, אולי) ובוודאי שלא את כותב שורות אלה. זאת הייתה כל הנקודה של כמה פוסטים.

אז איך נחגוג? איך נציין? עשור לקיומו של הבלוג הזה (ושל שאר הבלוגים של כותב שורות אלה, טוב, קצת פחות), והעולם, כמנהגו נוהג.

אז נפרסם את הפוסט הראשון, שוב. ונסביר את כל הפרוייקט שקשור לכתיבה של כותב שורות אלה. אולי נעשה גם פרסום חוזר של קטעים,לבקשתכן. או אולי לבקשת כותב שורות אלה.

עשור, זה הרבה זמן. מאז שפתחתי, רוב הבלוגים שהיו כאן, נסגרו. רק אחד נשאר לפליטה מבין אלה שאני טורח לקרוא. תמיד כתבתי יותר משקראתי.

גם היום זה כך.

כן, עשר שנים זה הרבה זמן. והזמן, עשה את מה שהוא תמיד עושה, עבר, אם נצטט את דן תורן, וכבר זמן לאכול (שוקולד) וללכת לישון.