חרונולוגיה חסרת חשיבות

"כיום יש לדיוק ואיכות המידע השפעה גדולה על הלוחמים בשטח. הלוחם מרושת ומחובר בין כל הזרועות, ונוצרה תחרות ואף מאבק בין אתוס הלחימה לאתוס הטכנולוגיה. לכן, המהלך הזה נכון למצפן של הצבא. אם אפשר היה לנצח מלחמה מרחוק בזכות הטכנולוגיה, אז בזה זה נגמר. אבל בשכונה שלנו אתה חייב, בכל תרחיש שהוא, כוחות קרקעיים שהם יכריעו וינצחו. העניין הוא שצריך לבצע זאת בלי לפגוע - לא באלה ולא באלה".

ואם כן, מה זה לעזאזל אומר?

לאה גולדברג כבר כתבה על זה ואימללה מיליוני תלמידים לבגרויות (כיום היא כבר בטח לא חלק מתכניות הלימודים, שירים אלה מדכאים מדי וקשים). ניק קייב כתב גירסא קצת יותר עכשווית, אך פחות מוכרת וקצת יותר אכזרית. אלפרד שוטץ גם הוא כתב על זה, מזווית אקדמית קצת יותר. על חוסר האפשרות[1] לשובו של הבן הבייתה. אבל האקדמיה והכותבים המהוללים אינם יודעים דבר. חוץ מהמציאות, כמובן.

אבל הבן השב הבייתה מחפש מציאות. וכמאמר הפתגם לא בודקים סוס טרויאני בשיניו, גם לא בדקנו את השיניים. וכך יצא שקיבלתי מתנה שהחזירה אותי אחורה לתקופה אפלה, בה נסעתי באותו סוס טרויאני לפגישות נוראיות בצל טילים מרחפים, למפגשים שבית משפט, שהופצץ ולא נהרס, החליט על קיומם, עם איש חשוב כל כך שנעלם בגלל צוק העתים, וחזר והרס. וכיום שוב אני רוכב באותו הסוס.

והסוס לוקח אותי בנסיעה הראשונה שלי בו למקום קרוב למקום בו ביליתי שנתיים וחצי אומללות בחיי. לאחרונה קראתי מכתבי פרידה מהאנשים שליוו אותי באותה התקופה האפלה. הם ביקשו להישאר חבריי. אכן, רק פושע מועד יירצה לשמור על קשר עם מי שהיו איתו במקומות אפלים שכאלה. ולא שמרתי על קשר עם איש מהם. רק הזיכרון שהסוס הטרויאני לוקח אותי אל מקום קרוב למקום בו סבלתי שנתיים וחצי, ובו שבועיים לאחר אותם שנתיים וחצי, אותם מעין חברים התפלאו לראות אותי מחייך בו. כן, כך, שילוב פנטסטי של מתנה ונסיעה זרקו אותי למקומות הכי קשים בחיי בישראל. אכן מתנת חזרה.

ואני מהלך ברחובות ישראל. שעה ביום. לפחות. משתדל. להילחם באכילת הפיצוי הרגשי. להילחם בעודף הגלידה. ולחפש את היופי והחן שכולם מדברים עליהם כאן. אולי החום ממיס אותם. אולי החן והיופי נשארו בעיר הולדתי, ובכרך הגדול אי אפשר למצוא אותם כלל. שכן, אני הולך שעה ביום. לפחות. משתדל. ולא רואה חן. לא רואה יופי. רואה ילדים קטנים מדי ערים בשעות מאוחרות מדי. רואה המון אדם שובע במקומות המדיפים לאוכל שומני מדי. וזול ויקר בו זמנית. רואה אנשים כבויי עיניים מהלכים ברחובות והמחשבה שישנו מקום בו אנשים ממש מחייכים אחד לשני (כן, חיוך מאולץ, צבוע, מתחסד, מזויף) כשעינהם נפגשות יכול להיות קיים מתרחקת והולכת ממש כמו ההליכה שלי.

וכן, אני מבין שאותם כותבים מהוללים לא יכולים להיות טועים.

אכן, שובו של הבן האובד.

[1]  היתכנות בעיברית היפר-מודרנית.

כנראה שהייתי בין שמיים לארץ, שדינו של אלאור אזריה היה בין שמיים וארץ. לכן, לא ידעתי שנגזר דינו שוב, של החייל האמיץ, וערעורו נדחה.

כנראה שהייתי לא בארץ, כשכל הסיפור של אלאור אזריה, החייל האמיץ, עורר הדים, דיונים, וויכוחים סוערים במערכת הישראלית. כך יכולתי להדחיק את הדרדרות החברה הישראלית שהסיפור הזה מסמן.

אבל כשנוחתים לתוך טקסט שכזה, שמפורסם באתר ישראלי כבר קשה להדחיק. כן, אי אפשר לדעת מי כאן הדפוק יותר, האתר המעין עיתונאי שפירסם כזה דבר, או אולי מי שכתב את הטקסט, שכן טקסטים שכאלה בעיתונות לרוב מפורסמים על ידי "גזור והדבק" בו ה"עיתונאי" (כתוב יוחאי עופר, אבל כמוהו עושים כולם) גוזר ומדביק את הטקסט של המקור שלו. לכן, לא ברור אם הטקסט הדפוק הבא מגיע מהמקור או שמא העיתונאי הוא שאחראי לו. לא ברור אבל לא כל כך חשוב, שכן הטקסט הבא מפורסם עדיין כרגע באתר NRG:

"בין היתר הוא מציין את האירוע המוחי בו לקה אביו וכן את מצבה הבריאותי הרופף של אמו. עוד מספר אזריה על סביו שהלחם בנאצים במלחמת העולם הראשונה"

פול ריקור לימדנו שאין דבר כזה סיפור אישי, שכן הסיפור כזאנר הוא חברתי, ובאמצעות הסיפור הכאילו אישי נוצרת הקבוצה החברתית. הסיפור הכאילו אישי הוא בעצם חזרה על החברתי.

אבל יש רגעים בהם הזיכרון האישי הוא כל כך מעוות, שהוא מצליח לעוות אפילו את הסיפור החברתי. כתבה זאת היא אחד מהם.

כבר כשקראתי את כותרת המשנה חשבתי משהו כאן מטורף. הרי זילות שואה שכזאת קשה למצוא. לא ייתכן שהכותבת אכן כתבה זאת, ודאי העורך שם זאת בפיה. אבל לא, המשפט המחריד: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, ומאושוויץ וממלחמת לבנון השנייה." אכן נכתב. וכך, בכפיפה אחת, רצח של שישה מיליון יהודים משולב לו באותו סיפור תנכ"י ומסתיים במלחמה, שמעולם לא הוכרה ככזאת על ידי מדינת ישראל, בה היו יותר אבידות בגלל צה"ל וישראל (אולמרט אחראי ל33 הרוגים ביום האחרון) גם של ישראלים וגם של לא ישראלים מאשר מהאויב (וראו טור צד עם הפניות על מה שכתבתי באותה מלחמה ארורה).

ומדוע כל השלושה שווים? כי הכותבת מעוצבת באותה מידה על ידי שתי מיתולוגיות (שואה, יציאת מצריים) ועל ידי מה שהיא חוותה (מלחמת לבנון השנייה). דא עקא, המיתולוגיה השנייה של הכותבת היא מציאות לחלק מאיתנו. ולשים בכפיפה אחת מציאות זאת, בה יהודים נרדפו, נרצחו, בשיטתיות ובמכוון ללא כוח מגן למלחמה בה היהודים פלשו למדינה זרה, השמידו את רוב התשתיות בה, הרגו כאלף אנשים, ונהרגו להם כמאה אנשים, הוא עוול מוסרי.

אבל הזיכרון של הכותבת הוא המצדיק את השעטנז של מה שבמוחה הוא מיתולוגיות ומה שהיא חווה.

ישנה בעיה נוספת עם הכתיבה המרוכזת באישי - האישי אינו זוכר הכל כל כך במדיוק. למשל, כותבת הכותבת על מלחמת המפרץ (הראשונה) מזכרונותיה של ילדה בת שש (מה אפשר לעשות, ילדים בני שש לא זוכרים כל כך טוב, יותר נכון מבוגרים לא כל כך זוכרים מה היה כשהיו בני שש): "קניון לב המפרץ, הקניון המרכזי של חיפה באותן שנים, ספג פגיעה ישירה של טיל סקאד." מי שהיה יותר מבן שש באותה התקופה יודע שקניון לב המפרץ כלל לא נפתח באותה המלחמה, אלא רק לאחריה. וודאי וודאי שלא היה "הקניון המרכזי של חיפה", כי קניונים שעוד לא נפתחו לא יכולים להיות קניונים מרכזיים של כלום.

אבל כשהכל מעוגן בזיכרון האישי, בלי בדיקה של עובדות, בלי בדיקה של המציאות, בלי טיפת ריחוק מהאבצס האישי שלך, שמחווט באופן מעוות לתוך האבצס הקהילתי, אז קניון בבניה הופך לקניון מרכזי, והשואה הופכת למלחמת לבנון השנייה.

העיקר שהכותבת יוצאת כנגד אלה שמתנגדים לחיבור בין יום השואה, יום הזיכרון, ויום העצמאות. הטקסט שלה הוא הוא ההוכחה שחובה כעת להפריד ביניהם. כל עוד הם מחוברים, ימשיכו בורים המרוכזים בעצמם ובחוויותיהם להשוות בין השואה לבין מלחמת לבנון השנייה (או האיום האירני).