יש משהו ממש מקסים, אני מרגיש, בהתנהלות האירועים ביממה האחרונה, בהקשר של ההתקפה על המוצב בדרום, וחטיפתו של גלעד שליט.

מה שמקסים בסיפור זה המהירות שבה הגיעו התגובות הראשונות (בעיקר מהשמאלץ הישראלי) אשר קבעו באופן נחרץ כי הפעולה הגיעה כתגובה לחיסולו של ג'מאל אבו-סמהדנה, מפקד "וועדות ההתנגדות העממית", ובתגובה להרג האזרחים ע"י חיל האוויר. ברור, הרי, שהמחבלים לא היו יוצאים למבצע שכזה לולא התגרו בהם, יאמר לכם כל מי "שעיניו בראשו". אותו חכם הרואה את הנולד יאמר לכם גם שהפלסטינים הם עם שוחר שלום, ואת יציאת ישראל מרצועת עזה הוא מנצל כדי לבנות עצמו מחדש.

ואז באים אותם ארגוני טרור ושומטים במו ידיהם את הבסיס מתחת לטענותיהם של תומכיהם-שלהם: הפיגוע? סמהדנה עצמו תכנן אותו, הרבה לפני שמישהו דפק לו טיל בראש, והוא בכלל לא היה בחיים כשנהרגו האזרחים.  "אתם חושבים שאפשר לכרות מנהרה שכזו בתוך שבוע או שבועיים, ועוד בסתר? תראו אתכם - כבר שלושים שנה מתכננים לחפור רכבת תחתית בתל אביב, ועוד לא קניתם מעדר!" היו צוחקים עליכם המחבלים, אילו רק טרחתם להקשיב להם.

מרגע שחוסל סמהדנה ונהרגו האזרחים, הפך הפיגוע הזה ל"אנדרטה" לסמהדנה. כמו שאצלנו לוקחים מבנה ומקדישים אותו לזכרו של אדם שנפטר, המחבלים לקחו פיגוע שהיה כמעט מוכן לביצוע, "והקדישו" אותו לזכרו של "המייסד"...

אבל אתם יודעים מה הכי הכי מקסים?

שגם כשיגיע הפיגוע הבא, תמיד יהיו אלו שיגידו שהפיגוע הגיע כנקמה על פעילות של צה"ל, ולא יבינו שהפיגוע הוא בנקמה על דבר אחד בסיסי: שאנחנו מתעקשים להמשיך ולחיות, ולחיות בארץ.