רציתי לכתוב על כמה שהיה תענוג לראות את הניצחון של מכבי חיפה על מכבי ת"א.

רציתי לכתוב כמה שעכשיו קשה לחכות עד למשחק בין מכבי "המתקמבקת" חיפה ובין בית"ר ירושלים.

רציתי לכתוב עוד הרבה דברים שמחים וצוהלים.

ואז, אחרי המשחק, הראו בערוץ 10, מאות ניצולי שואה, עומדים ומחכים לחבילות מזון לפסח.

וניסיתי לחשוב מה חושב אדם כזה, שלפני ששים ומשהו שנה אולי עמד וחיכה לחלוקת המזון בגטו או במחנה ההשמדה, והיום, ששים ומשהו שנה מאוחר יותר, הוא שוב עומד ומחכה בתור הארוך למזון, פשוט כדי להמשיך לחיות.

ניסיתי להרגיש מה שעשוי להרגיש אדם כזה, שחש לפני ששים ומשהו שנה את חוסר האונים שברעב ובתלות באחרים, והיום, ששים ומשהו שנה מאוחר יותר, הוא שוב עומד בתור, מתפלל שרק לא ייגמר האוכל, אולי שוב עוברת בראשו התחינה שאולי היום יהיה גם תפוח אדמה, ולא רק לחם יבש, או רק מרק דלוח שכולו מים..

ניסיתי להבין לליבו של אותו אדם, ניצול שואה בעצמו, שלצערי פספסתי את שמו בכתבה, אבל הוא העומד מאחורי חלוקת המזון לאותם ניצולי שואה, אדם אשר בוודאי מודה לאלוקיו או למזלו על שהוא אינו בין אותם נזקקים, אך הדמעות בעיניו מביעות יותר מכל את הכאב על כך שיש אנשים שגורלם המר אינו עוזב אותם.

ניסיתי, וכשלתי.

פשוט, אי אפשר להבין, או לפחות - אני איני מסוגל להבין.

לרחם - כן. להבין - לא.

וגם השנה נשאל את עצמנו, האם עשינו די - או עשינו בכלל משהו - כדי שכולם ירגישו שיצאנו מעבדות לחירות?