מי שעוקב אחרי בפייסבוק, או סתם מכיר אותי "מחוץ לבלוג", יודע שכבר די הרבה זמן אני לא בארץ. מי שמכיר אותי יודע גם שזה לא ממש חריג.

בשש (ומשהו) השנים האחרונות ביקרתי בארה"ב 14 פעמים, בתקופות שנעות בין 40 שעות (נחיתה בבוקרו של יום והמראה חזרה בערבו של המחרת) ועד שלשה חודשים (פעמיים).

ועם זאת, הפעם זה כן חריג, כי אם בעבר חזרתי (או חזרנו - בהתחלה לבד, אחרי זה וונדי ואני, אחרי זה וונדי, ליאת ואני, ובשנה שעברה כבר היינו ארבעתנו - וונדי, ליאת, יונתן ואני) תמיד בסופם של שלשה חודשים, מוגבלים ע"י אישור הכניסה הזמני, המוגבל בשלשה חודשים, הפעם אנחנו פה לתקופה ארוכה יותר. שלש שנים, ליתר דיוק.

בשנה שעברה הגענו לפה, לאטלנטה, באמצע ספטמבר, לתקופה של שלשה חודשים. אלו היו חודשים עמוסים בעבודה, אבל בניגוד לשגרת העבודה הרגילה שלי בארץ, פה הרגשתי סיפוק. עסקתי בדברים אחרים, עבדתי עם אנשים ופחות עם דו"חות, ובעיקר - היתה לי אפשרות למנוע תקלות ולא רק לתקן אותן בדיעבד. כל הדברים האלה רק הדגישו את התסכול שחשתי בארץ, תסכול שנבע מעיסוק קטנוני ב"איפה טעינו" ולא ב"איך זה עוזר לנו למנוע את התקלה הבאה". זה הגיע למצב כל כך מגוחך, שכשביקשתי זמן לבצע בדיקות של הקוד שהמתכנתים שלנו כתבו (Code Inspection, למי שמכיר) אמרו לי שאין זמן בשביל זה, וחשוב שאני אתמקד ביצירת הדוח העוסק באיתור שורשן של תקלות שכבר אותרו (Root Cause Analysis - RCA), רבות מהן בגרסה הקודמת והלא רלוונטית. בסופו של דבר התחלתי לבצע את הבדיקות הנ"ל בזמני הפרטי, בשעות הלילה, רק כדי לגלות מאוחר יותר שההנהלה החליטה שהתקלות שאיתרתי אינן מספיק חשובות, ובשלב מאוחר יותר אותן תקלות דווחו על ידי הלקוח. את דו"ח ה-RCA שהגשתי אף אחד לא קרא, אחרת היו נתקלים בהערות ששתלתי בו, בהתייחסות צינית לעובדה שאני מפיק דו"ח שאף אחד לא ייקרא...

בכל מקרה, כך הגעתי לאטלנטה באמצע ספטמבר, ממורמר מהמצב בארץ, ומבסוט מהמתרחש פה, וכנראה שגם ההנהלה המקומית היתה מרוצה, כי לקראת סופם של אותם שלשה חודשים, הציעו לי להישאר. לקחתי לעצמי זמן לחשוב, וזמן קצר אחרי החזרה לארץ ולשגרה הרעה - שבינתיים הפכה לגרועה עוד יותר עם מנהל חדש שההבנה שלו את הלקוח, כוחו וצרכיו עמדה ביחס הפוך לנכונות שלו לשמוע את בעלי הניסיון, הודעתי לגורמים הרלוונטיים שאני מעוניין ואף אשמח לעבור לארה"ב, ל-Relocation קצוב בזמן.

משם הדברים כבר התגלגלו, דרך בירוקרטיה, השגרירות האמריקאית וקבלת הויזה המיוחדת, ודרך התארגנות בבית, השכרת הדירה, אריזה וכו', ובסופו של יום - השני ביוני - מצאנו את עצמנו ארוזים, עייפים, וצועדים אל המטוס. את בוקרו של השלישי ביוני כבר פגשנו בשדה התעופה Hartsfield-Jackson באטלנטה, ג'ורג'יה, ארה"ב - Home of the Braves.

כמעט חודשיים בילינו במלון בסמוך למשרדים של AT&T, הלקוח עבורו אני עובד במסגרת עבודתי באמדוקס. מדובר בלקוח מעניין מאד, מאתגר מאד, גדול מאד, וחזק מאד. הקטע הזה, גם אם הוא סטירי, אומר הרבה על ההיסטוריה של הלקוח הזה, שהיה ונשאר חברת הטלפוניה האמריקאית הראשונה, הראשית והגדולה מכולן. עם מעל 70 מליון לקוחות סלולריים ועוד כמה מליוני לקוחות טלפון קווי, אינטרנט וכבלים - הלקוח הזה מציב אתגרים לא קלים, אבל כשמם הם - מאתגרים ומעניינים.

בכל מקרה, כאמור, בילינו כמעט חודשיים במלון (על חשבון הברון דה-אמדוקס), תוך שאנחנו שוקעים לתוך הבירוקרטיה האמריקאית. בתור התחלה - אי אפשר לעשות כלום פה בלי Social Security Number (SSN) שזה אומר שאי אפשר להוציא כרטיס אשראי, רשיון, לשכור בית, או להתחבר לאינטרנט. עוד פחות מזה אפשר לעשות בלי Credit Score שזה בעצם "היסטורית התשלומים" שלך, דבר שנצבר במשך חודשים. בגדול - אי אפשר לקנות בתשלומים, ואפשר להוציא כרטיס אשראי מוגבל ביותר - אם אין לך Credit Score. מצד שני, כדי לבנות לך היסטורית תשלומים אתה צריך לבצע קניות, לעמוד בתאריכי התשלום, ובגדול להיות ילד טוב, במשך לפחות חצי שנה, אחרת יהיה לך "ציון" נמוך - ולא תוכל להשתמש בכרטיס האשראי ולא תוכל לקנות בתשלומים. שזה אומר, במשפט אחד - אתה צריך לקנות היום כדי שתוכל לקנות מחר. ומה אם אין לך כסף ברגע זה? תחזור מחר.

מצחיקה, אבל לא באותה מידה, מערכת התשלומים האמריקאית. בתור התחלה - משכורת, למי שמקבל, מקבלים פעמיים בחודש. זה נובע מכך שבארה"ב פשוט אין דבר כזה אוברדרפט, והבנק פשוט לא ייתן ל, או לחברת האשראי (או מי שלא יהיה) למשוך כסף מחשבונך אם אין מה למשוך ממנו. כפועל יוצא מזה - אם ספק שירות כלשהו (אינטרנט, טלפון וכו') איחר בשליחת החשבונית מעבר לזמן קצוב - אתה תהיה פטור מתשלום, כי הם היו מחויבים לאפשר לך מספיק זמן מראש, להיערך לתשלום - ואוברדרפט הרי זו לא אופציה. מערכת התשלומים הזו ממשיכה בכך שאם בארץ כמעט כל שירות הכרוך בתשלום קבוע יחייב אותך בכרטיס אשראי, פה צ'קים הם המלך, המלכה, ויורשי העצר גם יחד: כל חשבונית תכלול כתובת למשלוח תשלומים (אפשר גם במזומן!) וכמעט לכל חשבונית תצורף מעטפה למשלוח התשלום. אפשר לשלם בכרטיס אשראי, אבל לרוב תצטרך לשלם עמלה שיכולה להגיע ל-5 דולרים (לא הרבה, לא ממש מעט). אפשר לבקש שהחיוב ירד אוטומטית מחשבון הבנק או כרטיס האשראי - אבל כאמור - צריך לבקש, ולפעמים גם זה עולה כסף. בסופו של יום, גם כאשר מגיע תדפיס כרטיס האשראי שלך - לא מדובר ב"לידיעה בלבד" - ועליך החובה לשלם את חשבון האשראי מחשבון הבנק, ואיחור כרוך בקנסות גדולים, ובפגיעה בדירוג האשראי שלך...

הקיצר, בשלשת החודשים שחלפו הספקנו להתגבר על שלל המכשולים הבירוקרטיים - שכרנו בית (בית, לא דירה, ובמחיר שלא עולה על רבע השכר החודשי) חמוד עם חצר ענקית, הוצאנו רשיונות נהיגה מקומיים, קנינו רכב, והילדים כבר הולכים לגן. יונתן אמנם לא מדבר באופן רשמי, אבל הוא כבר אומר מאמי, אבא, תודה, ואמן. ליאת, כמובן, הרבה יותר מתקדמת, ואם אנחנו לא מבינים אותה לפעמים זה בעיקר כי אם עד עכשיו ניסינו כל פעם להבין אם היא מדברת בעברית, אנגלית או צרפתית - עכשיו גם הספרדית נכנסה למשוואה, וחוץ מזה שהגברת הקטנה מבקשת לפעמים "Ayúdame" (עזרו לי, בספרדית), היא גם יודעת לספור עכשיו עד 10. בספרדית. בנוסף על עברית, אנגלית וצרפתית שהיא כבר ידעה. ולכו תשכנעו אותי עכשיו שאי אפשר ללמוד כלום מהטלויזיה. חוץ מזה, ליאת גם התחילה לברך (לרוב סתם ככה, כי זה מה שלימדו אותה בגן), ואפילו עושה את זה יפה - ויונתן (עם כל השנה ושלשה חודשים שלו) עונה "אמן" כמו צדיק הדור

הבית ששכרנו נמצא בעיר Dunwoody, פרבר של אטלנטה, ומקום היוולדו של ראיין סיקרסט, איש הרדיו והטלויזיה הנודע. אנחנו שייכים לקהילת Ariel, שזה גם משהו מיוחד - כל נושא הקהילה. בארץ אתה הולך לבית הכנסת, ולפעמים אתה גם הולך לשיעור או שניים, לפעמים אפילו בקביעות. בארה"ב היהדות מתנקזת לבית הכנסת או לבית הספר, ולכן הקהילה משמעותית הרבה יותר. זה מתחיל בהיכרות הדוקה יותר עם חבריך לתפילה, זה ממשיך מהקידוש אחרי התפילה בשבת, ועובר - אך לא מסתיים - בביקורים הדדיים וארוחות שבת משותפות. בקיצור - זה ממש הקיבוץ הדתי, רק בלי הקיבוץ. אה, ואנחנו גם חברים ב-MJCCA, שזה מעין מתנ"ס יהודי ענק, שמכיל אודיטוריומים, חדר כושר, בריכות, בית ספר, מסעדות, מגרשי משחקים, מגרשי טניס, כדורסל, כדורגל, כדור-בסיס ועוד - וכל זה תחת הכותרת Jewish Community Center. לא מקבלים רק יהודים, אבל הכותרת היהודית - והאווירה - מורגשת.

בקיצור, אנחנו חיים את החיים האמריקאים, שהם חיים טובים מאד כשאתה עובד (ורעים מאד אם אתה מובטל), ונהנים. יש לנו עוד ארבעה קרטונים לפרוק, שזה בערך 2.5 אחוז מסך הקרטונים שהבאנו מהארץ במכולה (שהגיע חודשיים אחרינו), וזה אומר שאנחנו "כמעט שם". אם אני לא אהיה עייף מדי מחר, בגלל שאני יושב באמצע הלילה וכותב את המגילה הזו, מחר בטח גם הקרטונים האלה יהיו מאחורינו, ואז אני אוכל להתפנות סופית להינות מימי ראשון החופשיים שלי - דבר שפשוט לא קיים ופשוט חסר באופן מדהים בארץ. אני נוטה להאמין שאם היו עובדים בארץ כמו פה - בימים שני עד שישי, דתיים היו נהנים הרבה יותר מהשבת, כי הם לא היו בלחץ של לישון בשבת (כי זה היום היחיד שאפשר), ויותר מבלים זמן ביחד, במסגרת המשפחה, ואולי גם הקהילה הייתה קמה לתחיה... מה שכן, אם החילונים היו מבינים כמה שאנשים צריכים את השבת כדי לנוח, ולא מתעקשים לעבוד - גם הם היו מרוויחים, אבל זה כבר נושא אחר.

אז מה התוכניות לעתיד? דבר ראשון, לעבור את החגים. השבוע ראש השנה (איך כבר הגיע??), בשבוע הבא יום כיפור, ואחרי זה כבר סוכות, ולראשונה - יש לי חצר פרטית לבנות בה את הסוכה, והבעיה היחידה (חוץ מזה שעוד לא קניתי סוכה) היא שכמעט כל החצר מוצלת ע"י עצים עצומים והסוכה צריכה להיות מתחת לכיפת השמיים... נראה לי שמצאתי פינה כשרה, ואני תוהה אם הסנאים - שמסתובבים בכל עבר - יבואו לבקר אותנו בארוחות החג...  אחרי החגים תתחיל השגרה האמיתית, עדיין עם הרבה עבודה, אבל אני לא מוטרד. בינתיים כבר עברו שלשת החודשים הראשונים, וונדי יכולה להשיג רשיון עבודה, ונראה מה נעשה בכיוון. כרגע, ברוך ה', המשכורת שלי מחזיקה אותנו לא רע בכלל, אבל הייתי שמח לתגבור - שיעזור לסגור את המשכנתא שנשארה בארץ, וממשיכה לתקתק. הילדים ימשיכו בגן, ויעשו חיים.

כששואלים אותי לכמה זמן באנו אני אומר שלש שנים, עם אופציה להארכה. בגדול, מי שרוצה להישאר יותר - צריך להאריך את הויזה. אחרי חמש שנים צריך כבר לעבור תהליך של Localization, שמשמעותו קבלת Greencard (תהליך יקר מאד, אגב) ואובדן חלק מהזכויות הניתנות בתור עובד Relocation. כשאנשים מגחכים ואומרים שאנחנו נישאר ליותר מחמש שנים אני אומר שמתוך היכרות עם אנשים שעברו את זה לפני אני מחלק אותם לשתי קבוצות: אלו שאמרו שהם באים לשלש חזרו אחרי חמש שנים או פחות, ואלו שאמרו שהם באים "ונראה מה יהיה" נשארו לתמיד. אז אני אומר שאנחנו באנו לשלש שנים, כדי שלא לעבור את החמש. בכל מקרה, עברנו בינתיים שלשה חודשים מתוך שלש שנים. לא מעט, אבל גם ממש לא הרבה.

אני יודע שהדבר הכי מתבקש כרגע זה תמונות, אבל המצלמה שלנו התקלקלה כשיונתן החליק בבריכה, ואני מיהרתי להרים אותו, מתעלם מהמצלמה שהיתה תלויה לי על הזרוע, ושלא שרדה את הטבילה הקרה והרטובה. נראה מה נצליח להוציא מהמצלמה של הטלפון, או שנעדכן כשנקנה מצלמה חדשה. בכל זאת, אמריקה - ארץ המציאות הבלתי מוגבלות...

בשלב זה, מכיוון שהלילה מתקצר והולך - אני אגיד לכם בוקר טוב, אגיד לעצמי לילה טוב, אלך לישון, ואאחל לכולנו שנה טובה, מתוקה, מוצלחת - ושל הרבה התחלות טובות, ואם לפעמים נדמה לכם שאני כותב או מגיב בשבת - תעשו חשבון של 7 שעות אחורה, ותבינו  

גל ההתאבדויות שוטף את חברת Foxconn Technologies, המייצרת את מכשיר ה-iPhone עבור Apple. במסגרת הגל קפצו עד כה 11 עובדים מבניינים שונים, והמספר עולה (או יורד) ללא הפסקה.

התופעה הנ"ל מטרידה כל כך את פוקסקון, שהם החלו להחתים את העובדים על התחייבות שלא להתאבד, ואני צופה שעובדים שיפרו את התחייבותם זו יענשו במגוון דרכים, החל בשלילת ימי חופש, וכלה בשלילת ימי מחלה והפסקות צהריים.

בעקרון, אני יכול להבין את האנשים האלה, שאינם מוכנים לשאת את האייפון על מצפונם, אבל מעבר לכך, התופעה הזו מעוררת בי געגועים למשחק Bouncing Babies הנוסטלגי, אי שם בראשית משחקי ה-Arcade הביתיים, ונראה לי שחברת פוקסקון ראויה ל-Remake על שמה... משחק שכזה, אם היה מתורגם לאייפון, בוודאי היה נקרא iFall, אילולי נתפס כבר השם ע"י אפליקציה של אנדרואיד...

הכותרת, אגב, מתוך השיר I've Just Seen a Face, של הביטלס...

מכירים את זה שאתה יושב מול המחשב ויש לך כל כך הרבה מה לכתוב, שאתה לא יודע מאיפה להתחיל, ועד שאתה מחליט מאיפה להתחיל, אתה מגלה שחמש הדקות שהצלחת לפנות לעצמך נגמרו וכל מה שרצית לכתוב ימשיך לחכות לחמש הדקות שלא תצליח לנצל גם בפעם הבאה?

אז זה-זה.

זה המצב שלי כבר יותר משנה, והמצב רק הולך ומחמיר - עוד לפני "המשבר", ועוד יותר בעקבותיו.

יום רודף יום, ואתה מנסה בכל כוחך להילחם במערכת גדולה ומפגרת, שכמו רכבת ענקית דוהרת מבלי לעצור לרגע בתחנה כדי לשאול האם זה בכלל הכיוון הנכון, ואתה יודע שהרכבת גם לא תעצור, למרות שככל שהקילומטרים חולפים, ברור יותר ויותר שמישהו טעה בדרך.

ואתה יודע שזה לא לבד, וזה בכלל לא עוזר לך, כי מה בדיוק זה עוזר לך, הידיעה הזו שעוד הרבה אנשים סובלים איתך, ועוד הרבה אנשים מבינים שצורת העבודה שלכם היא לא רק מטופשת - היא פשוט אכזרית? מה זה עוזר לך, כשכולם שואלים את עצמם את השאלה הבלתי נמנעת: האם משהו שאני אעשה, ולוא הקטן ביותר, עשוי להיות הקש שיגרום לפיטורי? האם גם אני נמצא ברשימה אפורה, על כך המאזניים שבין המשך עבודת פרך ובין פיטורים, וכל מעשה קטן שאני עושה - מטה את הכף לכאן או לכאן?

"לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם, לִלְבֹּן הַלְּבֵנִיםכִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם:  הֵם, יֵלְכוּ, וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם, תֶּבֶן.  ח וְאֶת-מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶםלֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ" (שמות ה', ז'-ח')

עשרות אלפים כבר פוטרו בארץ בחודשים האחרונים, ועם כל אחד שמפוטר - קשה יותר למצוא עבודה, ולא פחות מזה - ואני באמת חושב שלא פחות מזה - קשה לאלו "שנשארים מאחור", כי אין שום פרופורציות בין מספר האנשים שמפוטרים לבין הפיחות האמיתי בכמות העבודה. נכון, הפיטורים נובעים בחלקם מזה שהלקוחות "קונים" פחות, אבל הם נובעים גם מזה שהלקוחות דורשים "הנחה", הם מתעקשים לשלם פחות על אותה כמות עבודה - וכך נוצר מצב שהרווחים של החברות מצטמצמים, החברות מפטרות עובדים, ואלו שנשארים בעבודה נדרשים להשלים את מכסת העבודה של אלו שפוטרו.

איך אמר לי אתמול מישהו? "אולי עדיף לי שבכלל יפטרו אותי - ככה אני אקבל פיצויים, ועוד אוכל לחתום אבטלה כמה חודשים - וכמו כלום אני יושב ונח בבית בסבבה כמה חודשים במקום לקרוע פה את התחת". אותו בנאדם סיפר שהלחץ בעבודה שוחק אותו כך שעד שהוא כבר רואה את הבן הקטן שלו - אין לו סבלנות אליו בכלל. מישהי אצלנו סיפרה שהבת שלה אמרה "להתגרש מאבא שלה, כי היא לא רוצה יותר שהיא תהיה אמא שלה", ומישהי אחרת סיפרה שכשהילדה שלה ציירה את המשפחה שלהם - היא ציירה "אבא, ילדה, וילד - ואמא עומדת אדומה (מכעס) רחוק מכולם"...

אתמול עשיתי מאמץ מיוחד והגעתי הביתה "מוקדם" - ב-19:30 - "בסתם יום של חול". בהתחשב בזה שכבר חודשים אני עובד לפחות ממחצית ימי השישי + לא פעם מוצאי שבת, להגיע בשעה כל כך "מוקדמת" באמצע השבוע, ולראות את ליאת לפני שהיא ישנה - זה הישג לא מבוטל. אחרי שנים שבהן ניסיתי לשכנע את עצמי שאם אגיע למשרד מוקדם בבוקר אוכל גם לצאת מוקדם, או לפחות בשעה סבירה, אחה"צ - נכנעתי סופית וכעת אני יוצא לכיוון העבודה בסביבות 08:00, אחרי שאני לוקח את ליאת לגן ואת וונדי לעבודה. אם אני לא רואה אותן (כן, בתקופה האחרונה גם וונדי כבר ישנה לא פעם כשאני חוזר מהעבודה) בסוף היום, לפחות מגיע לי - ולהן - להתראות על הבוקר, וגם אם לשעה חטופה. 

והתסכול הגדול באמת? הידיעה שבסוף היום לא תצליח לישון, ותשכב במיטה בעיניים פתוחות, מנסה להבין איך יוצאים מהמצב הזה שבו הבוסים מצפים ממך לתת "עוד פוש אחרון (שנמשך שנה) כי חייבים" מצד אחד, ואשתך כועסת (ובצדק!) על זה שאפילו במוצאי שבת מתקשרים אליך ב-11 בלילה (לא כי זה באמת הכרחי אלא כי איזה טמבל עשה "אסקלציה") ואתה יודע שמחר יהיה רק יותר קשה, ואתה באמת לא יודע איך לרצות את כולם, ומתחיל להפנים שאתה עצמך - כנראה כבר לעולם לא תהיה מרוצה...

ואיך כתב חבר שלי פעם:

"יש תמיד תקופות רעות

ויש גרועות יותר

לעזוב זו לא ממש אפשרות,

אך אין גם שום סיבה להישאר..."

 ובהזדמנות "חגיגית" זו: תנחומי לחברים בקומברס. להולכים ולנשארים כאחד.

והכי מטורף? שכמו לגבי כל דבר שעשית בחודשים האחרונים - אתה לא יכול שלא לתהות - האם הפוסט הזה יהיה אותו קש שיגרום לפיטורים שלך...

שרת החוץ ציפי לבני מסרבת לבקשת/דרישת חברי "קדימה" להתחייב להישאר במפלגה במידה ותפסיד בבחירות הפנימיות, ועפ"י NRG מסבירים "מקורביה" את הסירוב בכך ש: "לבני אינה מוכנה להתחייב שתישאר בקדימה אם תפסיד כי מפלגה זה לא מקום עבודה".

אז אחרי שלמדנו מאולמרט שאולמרט שמשרד ראש הממשלה זה בסך הכל מקום עבודה, אנחנו למדים שמפלגה זה לא מקום עבודה, ומאחר וידוע שקדימה הוקמה "מעדר פורשים" - אז כנראה שמפלגה זה גם לא בית... מאחר וקדימה הוקמה ע"י שרון לאחר שהחליט לצפצף על הצבעות מרכז הליכוד - אפשר לחשוב שמפלגה זה בעצם כסא מפלט, ומצד שני - מאחר וקדימה הזניקה אפסים שאף אחד לא רצה אותם - היישר לכס ראשות הממשלה - אפשר לחשוב שמפלגה זה בעצם מקפצה...

ואז ממשיכים מקורבי לבני ומסבירים ש"מפלגה היא דרך משותפת. הטענות נגד לבני הן מגוכחות. כל האנשים שנמצאים בקדימה עזבו את מפלגות האם שלהם כדי להקים את קדימה - כי היה להם חלום, ואם החלום ימות אין טעם להישאר בקדימה".

עכשיו הבנו!

היה להם חזון!

היה להם חלום!

הייתה להם מטרה!

הם חלקו דרך משותפת וחלום משותף לעמוד בראשות המפלגה, ומי יודע - אולי אפילו לעמוד בראשות הממשלה!

... ובאמת - אם החלום הזה ימות - מה הטעם להישאר במפלגה...?

לפני כמה שבועות, כשה-Outlook שלי הודיע שהקובץ המכיל את הדואר הנכנס גדול מדי והדבר עלול לגרום לקריסה ואובדן מידע החלטתי שאמנם אני לא מתרגש מאיומים, אבל כנראה שיש משהו פגום בעובדה שיש לי 3600 אימיילים ב-Inbox, ומתוכם כ-1500 מסומנים ככאלו שלא נקראו...

ההחלטה הזו הביאה אותי לתובנה שיש לקום (או ליתר דיוק - לשבת) ולעשות מעשה!

זה לקח לי שעות שיעמום רבות (רובן במהלך שיחות ועידה משמימות) אבל בסופו של דבר עשיתי זאת, והיום תיבת הדואל שלי נראית כפי שמוצג למטה, ואין ספק שזו שמחת גיקים, אבל אין גם ספק שזו שמחה עצומה!

עשרת החודשים האחרונים היו באופן די מובהק הקשים ביותר בחיי מבחינה מקצועית, כשהם נושאים בחובם שעות עבודה מטורפות, לחץ לא נורמלי, ומעט מאד סיפוק.

לשמחתי, החודשים הללו הסתיימו להם, סוף סוף, והמאמץ שהושקע בהם הוכתר בהצלחה רבה שזכתה במפתיע להכרה והוקרה הן מצד הלקוח והן מצד המנהלים, וכולי תקווה שעכשיו ירד קצת הלחץ, ונחזור לשגרה, משמע: נחזור לכתוב בבלוג המסכן והנטוש הזה, ונחזור להטריד את ח"כינו השאננים.

לא מבטיח, רק מקווה.

אני גם מקווה, אך לא מבטיח, לחזור ולבקר בבלוגים שאותם נטשתי בחודשים האחרונים, פשוט משום שלא היה לי זמן לבקר בהם. פשוט שתדעו, יקירי - זה לא אתם, זה אני...

ושוב - לא מבטיח, רק מקווה.

בינתיים, אולי מישהו מבין הקוראים יוכל לעזור לי בניחושי מה גורם לפוסטים הזה והזה להיות מטרה להפגזות חוזרות ונשנות של ספאמרים? היתכן שיש לזה קשר לכך שהם עוסקים בכסף ובכדורגל, דבר אשר גורם להם להיות מושכים במיוחד בעיני הספאמרים בני המין הגברי?

לאט לאט, נראה שנושא העלאת שווי הרכב (או בעברית: העלאת הס) יורד מהכותרות, הן מאחר וההעלאה הצפויה נמוכה מהתכנון המקורי, והן משום שבארץ באמת קשה לשמור על נושאים בכותרות, ובכל זאת - ואולי דווקא בגלל זה - אני רוצה להחזיר "סעיף צדדי" "לשולחן הדיונים".

משרד האוצר, והשר הירשזון העומד בראש המשרד, טענו כי על העובדים לשלם את המחיר המלא של ההטבה לה הם זכאים, וזאת מבלי להביא בחשבון האם העובדים משלמים על "ההטבה" הזו או לא. העובדים טענו כי אין היגיון בהטלת מס על רכב המשמש לעבודה, והתגובה הפופוליסטית - גם אם נכונה - הייתה כי בדיוק כמו שעובד אשר אין לו רכב צמוד ואשר זכאי להחזר הוצאות משלם מס על החזר ההוצאות, כך גם הנוסעים ברכב ליסינג חייבים במס גם על נסיעות עבודה.

ובעברית: זה לא משנה איך קיבלת את הכסף, אתה תשלם עליו מס, בין אם זה החזר על נסיעה בתחבורה ציבורית, בין אם נסיעה ברכבך האישי, ובין אם ברכב ליסינג. נסעת לעבודה? לנסיעה הזו יש עלות? מקום העבודה שלך מימן את העלות הזו? עכשיו תשלם על זה מס.

אין מה לומר - דין אחד לכולם, איזה עולם מושלם.

האמנם?

בואו נסתכל על זה ככה: משה הוא חייל משוחרר, שזה עתה חזר מחו"ל לאחר שביזבז שם את כל מענק השחרור שלו, ועכשיו הוא מצא עבודה בתשלום סביר בעיר הסמוכה.

כעני ואביון אשר אין גרוש בכיסו, הוא נוסע לעבודה בטרמפים מדי יום.

בסוף החודש הוא מקבל את משכורתו הראשונה, על סך 5000 ש"ח ברוטו.

מ5000 אלו, מופרשים ע"י המעסיק - נאמר 500? שיהיה חמש מאות שקלים לטובת המדינה.

כעת, כשיש לו כסף, ממשיך משה לנסוע לעבודתו צוהל וטוב לב - בתחבורה ציבורית.

בסוף החודש השני לעבודתו הוא מגיש את הקבלות מהאוטובוסים.

המשכורת השניה כבר כוללת החזר על הוצאות הנסיעה, כלומר, בואו נאמר 5500 ש"ח.

הפעם, לאור העליה בברוטו של משה, מפריש המעסיק כ-700 ש"ח לטובת המדינה.

מסתכל משה בתלוש השכר ולא מבין לאן נעלמו 200 שקלים.

משה חשב שהוא אמור לקבל 5000 (ברוטו) + 500 (החזר) כלומר 4500 (נטו) + 500 (החזר).

משה חשב שישארו בידו 5000 ש"ח נטו.

רק שמשה טעה, ובמקום זה הוא נשאר עם 4800 ש"ח.

מסתבר שמשה לא הבין שבמדינת ישראל קיים דבר הקרוי "כפל מס", כלומר מצב שבו אתה משלם פעמיים מס הכנסה על אותו שקל שהרווחת. ולא מדובר על זה שאחרי שהצלחת להציל אחוז מסויים ממשכורתך, שארית הפליטה ממס ההכנסה הגבוה כל כך בארץ, אתה הולך ומשלם עוד 15.5% מע"מ, ו-100% על רכב חדש, ו-2 שקלים + מע"מ על כל ליטר דלק שאתה רוכש.

לא, פה מדובר על תשלום כפול של מס הכנסה, כי פה מדובר על כך שכאשר אתה לוקח את הכסף שהרווחת ושכבר שילמת על מס הכנסה, ואתה משתמש בכסף הזה כדי להגיע לעבודה - אתה תשלם שוב מס הכנסה על אותו כסף ממש.

הירשזון, נסיך הגאות והשיפלות נואם בראש חוצות על תיקון עיוותי מס.

אבל כאשר אזרחים משלמים מס הכנסה על הכסף שכבר נגרע ממנו מס - זה העיוות האמיתי.

בימים הקרובים אני מתכנן לפנות למספר חכי"ם בבקשה ודרישה שיעלו את הנושא על סדר היום.

אתם מוזמנים לפנות "לח"כ הקרוב למקום מגוריכם" ולשאול גם אותו מה בדעתו לעשות בנושא.

ושתהיה לכולנו שבת שלום ופטורה ממס.

האמת היא שכבר התכוונתי לוותר על הפוסט הזה, אבל דוברמן העלה פוסט דומה, והעיתוי שיעשע אותי, אז בכל מקרה...

קיבלתי הבוקר ספאם של "יוסי צורי - מספר אחד בארץ בלימוד מכירות", ולא יכולתי שלא לתהות: אם היוסי צורי הזה כל כך מוצלח במכירות, איך קורה שהוא התדרדר לשאול-תחתיות-פרסומיות, ומפרסם את עצמו ע"י ספאם?

מישהי: "אני מה-זה גרועה בניווטים של ימין ושמאל. יש לי דיסלקציה!"

מישהו: "דיסלקציה של כיוונים?"

מישהי: "לא, אבל אני פשוט גרועה".

(מישהי מנסה לקבל הכוונה בסלולארי, ובדרך הולכת לאיבוד במסדרונות אמדוקס )